חצי היממה בה ביליתי בפסטיבל ג'נסיס היו מהטובות ביותר שחוויתי בשנים האחרונות. לשתים עשרה שעות שוב הרגשתי צעיר וחופשי, מוקף בעשרים אלף בני 15 עד 25, שיכולים להיות בקלות הילדים שלי, שבאו לחגוג את החיים שלהם, רחוקים מבית הספר, הצבא, העבודה או הלימודים, רחוקים מהמלחמה שלא נגמרת, מהבחירות שבאופק (משינה כבר שרו: "ממשלה קורסת באביב"), מההורים, מהמורים, מהמבוגרים. לסיבוב של המחוג הקטן כמו חזרתי לימיי בתיכון, בפסטיבל ערד, בהופעות של כוורת, תיסלם, משינה ופורטיסחרוף, כשהיינו ישנים בשקי שינה על האדמה, אחרי לילה באצטדיון ובבריכה. בג'נסיס הרגשתי כמו שסיפר אהוד בנאי על הרגע שבו הוא כותב שיר: אני לא בגיל האמיתי שלי, אני לא בבית שלי, אני יכול להיות מי ומה שאני רוצה.
התחושות האלה של השחרור, החירות והחזרה לגיל העשרה היו שוות את המסע המפרך לשם, או כמו שאומר אלי אוחנה: כדי לקחת אליפות, צריך לסבול בדרך. את הפקק בן השעה בכביש 6, סתם כי למשטרה התחשק להעמיד מחסום. את הפקק בן השעה בכניסה למתחם העצום של הפסטיבל, שהוקם על שדה בסמוך לגן הלאומי עין חרוד, את הנסיעה הלא קצרה בדרך עפר חתחתית ומאובקת, את חצי השעה שחיכיתי בקופה, את הבחורה בקופה שממש איבדה את זה, רס"רית עצבנית ומיואשת, שגערה שוב ושוב בילדים שמולה שיעמדו בטורים ולא בדבוקות, למרות שעוד לא עברו בבקו"ם.
כשהגיע האישור המיוחל צעדתי פנימה כשמסביבי מאות בני נוער נלהבים. קוד הלבוש היה חשוף. הבנים רובם הגדול בלי חולצות. הבנות רובן בגופיות ומכנסיים קצרים. אלה הנכדים והנכדות של חוגגי נואיבה 77' ו-78', הפסטיבל שהתחיל את הכל, אלה הילדים של הוללי צמח. ואם כבר צמח, נכנסתי ב-16:00 והספקתי לתפוס את הזנב של המופע של ירמי קפלן על במת "עוף החול" הקטנה. הרוקר הבלתי נגמר הזה קפץ והשתולל והטריף בקהל נערים שצעירים מהילדים הגדולים שלו. קפלן הוא בעיני אחד מעשרת הפרפורמרים הטובים בארץ בכל הזמנים (לצד שלמה ארצי, רמי פורטיס, שחר אבן צור, תומר יוסף, גלעד כהנא, גל תורן, אסף אבידן, חנן בן ארי ועידן עמדי), ועכשיו הגיע הזמן להכניס שם חדש לרשימה הזאת.
נכון, כיסחתי את הצורה לאביהו פנחסוב על המופע בבארבי, אבל בג'נסיס הוא היה המלך הבלתי מעורער של הפסטיבל. כבר בתור בקופה אמרו נערים, שחיכו המון זמן שהרס"רית תיתן להם צמידים, שהם באו מרחוק רק כדי לראות את אביהו. אלפים נהרו אל הבמה המרכזית רגע לפני שהתחילה "קבלת השבת" שלו, שנפתחה עם מקהלת נשים ששרה "מלאכי השלום". אמרתי מלך? יותר נכון קיסר. פנחסוב הגיע לבמה כמו שרק הוא יודע, מחופש לקיסר רומאי לבוש בטוגה ולראשו זרי דפנה, שוכב על אפיריון שנישא באוויר בתוך הקהל הצפוף, מוקף בפירות צבעוניים, מהם אכל מכל הבא ליד ולפה, והשליך אל המעריצים הנטרפים. כשעלה לבמה, אביהו הסיר את הטוגה ונשאר עירום, כשרק זוג כפות תמרים מסתיר את איבריו המוצנעים, מקדימה ומאחור, כלומר הלך עד הסוף, כמאמר השיר "סדנה להעצמה עצמית" אתו פתח את המופע: "מי שלא הולך עד הסוף, בסוף הוא נעלם / מי שנותן את הכול, הכול חוזר לו בגדול".
והכל במופע הזה חזר בגדול, למי שהפך לאחד מסמלי התקופה. חמוש בתחפושת קאובוי אותה לבש אחרי תצוגת העירום, בלהקה שלו בתוספת סקציית כלי נשיפה, ברקדנים מקפצים ובלהיטים הכי מקפיצים שלו, כמו "בבון של יפו" ו"ימים יפים", פנחסוב הרים עשרים אלף צעירים באוויר, באחת החגיגות הכי שמחות ולוהטות שראיתי מזה זמן. הילדים והילדות שרו את המילים של כל השירים ורקדו בחבורות, במעגלים, כאילו הרגע הוכרזה כאן המדינה. חייל מאחת היחידות הכי קרביות בצה"ל, שעמד לידי, רקד והתנשק עם בן הזוג שלו, שמשרת ביחידה מסווגת. זו היתה המסיבה הכי עליזה שהייתי בה מזה זמן. כיף טהור ואסקפיסטי, מנותק מהעולם החיצון.
אחרי אביהו הגיע בניה ברבי, אבל מי שקיווה ל"קרן שמש" או ל"מי לא יבוא", טעה בניווט. ברבי נתן סט אקוסטי-אלקטרוני עם בוזוקאי, קלידנית וחלילנית, שהתחיל בגרסה שלו ל"שירת העשבים" והמשיך ל"שלום עליכם מלאכי השלום". מוזיקה ממסטלת זרמה מהבמה, סלסה, מזרחית, דאנס, טכנו, אפריקנית, שבטית. זה היה הקיו לסדר את הראש. חצי ליטר בירה, ועוד ארבעה סטים של שליש בירה וצ'ייסר וויסקי. ובהמשך הלילה עוד ליטר בירה ושתי כוסות גדולות של קולה עם וויסקי. לפחות זה חוקי.
ב-18:25 עלתה נונו, פגיעה בול בליהוק לפסטיבל, מתאימה בדיוק לחתך הגילאים. אחרי פעמיים בבארבי, זו הפעם השלישית שאני רואה אותה, והיא רק נהיית יותר טובה. שרה חזק, עושה ראפ ספידי, שורפת את הבמה עם אנרגיות גבוהות, מלהיבה את הקהל, נראית מדהים. מודל של זמרת פופ שיש לה גם תוכן אמיתי ואמירה. "סיוופלה", "דאבל טאפ", "קוביד 19", "גוליית 2", "פאק להיט", "כפיים לגזורים", "או מאי גאד", וכמובן "cute boy" ו"ליבינג דה דרים". הלהיטים של נונו החזירו לבמה המרכזית את האלפים והעלו את מפלס הקוליות.
אירוע כמו ג'נסיס יכול להכיל, כמעט בזו אחר זו, גם את הלהקה הכי לאומית של השנים האחרונות, התקווה 6, ששואפת לאחד לבבות סביב סמלי המדינה, וגם את להקת המחאה הכי חשובה של העשורים האחרונים, הדג נחש, שפצחה בחגיגות 30 שנה להיווסדה. והקהל, אותו קהל, שר ורקד באותה התרגשות גם את "גיבורי על" וגם את "שירת הסטיקר", גם את "המנון הלוחם" וגם את "כוסאמאמק כל המנייאק" (עם טאפש), גם את "הכי ישראלי" וגם את "זמן להתעורר". אותו קהל חיבק את הברכות והתודות של עמרי גליקמן לחיילים, לטייסים, לשומרים במחסומים, למילואימניקים, והכיל גם את הנאום של שאנן סטריט, שהקדיש את המופע לזכר חייל שנפל ורגע אחר כך קיווה "שיהיה לנו מקום טוב לגור בו, שנהיה גאים בו, שלא צריך להתבייש. אם איזה אחד, כוכב של ברצלונה, שם דגל של ארץ אחרת, שלא נוכל להגיד יואו יואו, אבל אם הוא שם את הדגל הזה, אז זה הדגל שלי, שלא יהיה את הדברים האלה".
בין התקווה לדג הופיעו כנסיית השכל בפורמט העכשווי הדאנסי-טראנסי שלהם עם היוצר האלקטרוני איתן רייטר, פורמט שבו קלאסיקות של רוק ישראלי כמו "למיה יש אקדח", "מה נשאר", "איך זה מרגיש" ו"היינו עושים אהבה" הופכות למסיבה הכי טובה בעיר. צריך להצדיע ליכולת של יורם חזן, רן אלמליח, דוד רז, עמי רייס ודניאל זייבלט להמציא את עצמם מחדש כל כמה שנים. פעם עם "אוטוביוגרפיה" ועכשיו כלהקה שמרקידה עם "השיר מהגן", בגרסת טראנס מטריפת חושים, את הילדים של אלה שלפני יותר משלושה עשורים הלכו לערבי "מוות לטכנו" ברוקסן.
עשרה לחצות, ולבמה עולה מולטי-טאלנט מהמבריקים והייחודיים שצמחו כאן. גל תורן הוא גם הסולן המוטרף של מרסדס בנד, גם הזמר הרגיש מ"ליילי", גם שחקן ואיש טלוויזיה שמוביל סדרות וגם קמפיינר של בנק. קשה להאמין שאותו בן אדם גם מוכר שירותים פיננסיים להמוני בית ישראל בפריים טיים של הפרסומות בחיוך רחב וקול רך, וגם צורח כמו משוגע בחולצה פתוחה שחושפת חזה שעיר, תוך כדי שהוא מטפס על הקונסטרוקציה של התאורה לגובה עשרה מטרים מעל הבמה, הקינג קונג של הג'נסיס, הגורו של המחלקה להלבשה תחתונה. מרסדס היא מלהקות הגיטרות הרועשות בתולדות הרוק שלנו, שהצליחה להגיע לקהל גדול, בעיקר בזכות תורן, מפלצת במה אימתנית ומסוכנת, שטורפת כל מה שזז לה מול העיניים. הוא משפריץ כריזמה ומשדר אנרגיות של סקס ואלימות. התנועה שלו על הבמה והמבט המוטרף שלו בעיניים נותנים את התחושה שהוא מגיע לסף השפיות ושאתו הכל אפשרי, כי הוא מסוגל לאבד שליטה. למרות שזה לא נכון באמת. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ואיזו אשליית רוקנ'רול נפלאה הוא מעניק לקהל, שעף איתו ועם המרסדס שלו כל הדרך לתאילנד עם מיכלי שמביאים לה ת'פאנק.
כל לילה בפסטיבל צריך הד-ליינר ואינפקטד מאשרום של הסולן עמית דובדבני ואיש המחשב והקלידים ארז אייזן, עם הגיטריסטים ארז נץ ויוסי מזרחי, היו הבחירה המתבקשת, לרגל חגיגות השלושים להרכב. הרגע שבו "Becoming Insane" בקע מהרמקולים ועשרים אלף בני נוער נכנסו לשגעת, היה בלתי נשכח. השילוב בין טראנס הגיטרות של הפטריות לאנרגיות הנעורים של הקהל, שקפץ באוויר עד כמעט שתיים בלילה, יצר חוויה סוחפת שהרגישה כמו טיול בזמן ובספירה אחרת, עד שאפילו אני התחלתי לרקוד. החיוך הזורח של דובדבני והלשון המשורבבת מפיו, למראה הילדים שמתנתקים מהקרקע עם המוזיקה שלהם, שכבר כבשה את העולם בערך כשאותם ילדים נולדו, העידו כמה הניצחון שלהם מתוק, עד כדי קאבר קטן ל"עתיד מתוק" של משינה. למרות שהתקווה 6 והדג נחש שיתפו עם אינפקטד פעולה לא מעט בעבר, הפעם לא התקיים חיבור, וגם לא היה בזה צורך. המאשרום פוצצו לבד את הג'נסיס, כמו שלהקה בינלאומית יודעת לעשות.
הבמה המרכזית נסגרה, אבל הלילה עוד הרגיש צעיר. 02:30, במת "עוף החול", להקת "דה סיטי ריבייבל" המצוינת, שנשמעת כמו גרין דיי פינת דה אופספרינג עם שירים באנגלית, משהו לא ישראלי בעליל. הם קיימים כבר עשר שנים, הוציאו אלבום, הופיעו בחו"ל, מופיעים בעיקר בתל אביב. חולמים על קריירה במוזיקה, אבל בשבילה צריך לעזוב את הארץ, וכנראה זה כבר לא יקרה. 03:00, הבמה האלקטרונית, הרכב הטראנס גיטרות הנחשב The Rabbit Hole מרקידים שלוש מאות חבר'ה שהולכים לבלות כאן את הלילה באוהלים. בינתיים הם זזים כאילו אין מחר. 03:30, "מחילת הארנב" מסיימים את הסשן עם גרסה משלהם לפאקינג "טוטי פרוטי" של ליטל ריצ'ארד, להיט מלפני שבעים (!) שנה, שיצא כשנולדו הסבים והסבתות של מי שרוקדים אותו עכשיו, באמצע הלילה, למרגלות הגלבוע. כי למוזיקה טובה באמת אין גיל, יש לה רק בראשית.