יש רגעים שבהם מתוך שלא לשמה בא לשמה: לקראת סוף התכנית של רפי רשף (קשת 12, 17:00) שודר אמש אייטם קצר, כ-3-4 דקות אורכו, שנלקח מתוך המהדורה המרכזית. רק שקצת כמו מצלמת רחוב שמתעדת את הנעשה בו בשגרה, אך לפתע תופסת בקצה הפריים משהו שעלול להתברר כעדות מרשיעה במשפט רצח, כך היה גם לאייטם הזה.
אישה צעירה, מיכל בן דוד, שעל פי התואר שהוצמד לשמה היא "מלמדת אנגלית ברשתות החברתיות" (סהדי במרומים שלא ידעתי שמקצוע כזה קיים, אבל אשוב לכלובי בפארק היורה ואניח לזה), יצאה לשוחח עם אנשים צעירים בקניונים, במטרה לבדוק את היכולת שלהם לנהל שיחה באנגלית.
העיתוי אינו מקרי: רק שלשום התבשרנו כי שר החינוך מנסה למנוע מהציבור מידע על רמת הידע של תלמידי ישראל (לאו דווקא באנגלית), לעכב את פרסום התוצאות ולהטיל ספק במהימנותן. במדינה נורמלית, עד כמה שכבר נותרו כאלה, זה היה אייטם שפותח מהדורות חדשות: שר חינוך שכמוהו כתלמיד שנתפס מעתיק במבחן - מעתיק ובכל זאת נכשל.
אצלנו, עם כל הכבוד למערכת החינוך, דחוף יותר לדעת מה החליט הנשיא (אפשר כבר להוריד את המילה "האמריקאי" בכל פעם שכותבים על הנשיא היחיד שמחליט מה יקרה בישראל?) לגבי איראן או לבנון.
צילום בהסכמה
מכל מקום, הנערים שרואיינו לא היו מסוגלים להשיב על שאלות פשוטות באנגלית. עד כאן הכל צפוי, אבל כאן מגיע הטוויסט בעלילה: מה שהעסיק את רשף יותר מכל, אולי בצדק, הוא איך הסכימו המצולמים לשידור הקטע שמתעד אותם במבוכתם ואת מערכת החינוך בקלונה.
נסביר: כדי לצלם קטין לא די בהסכמה מפורשת מצידו, אלא נדרשת גם הסכמת ההורים לצילום ולשידור. חזקה על חדשות 12 שלא היו מסתכנים בשידור קטע שכזה, אלמלא קיבלו הסכמה מפורשת (ומתועדת בכתב או בווידיאו) לשידור. כלומר - הן הנערים והן הוריהם לא חשו מבוכה מעצם התיעוד.
ייאמר מיד, אין כאן אשמה בנערים עצמם, הם נראים אנשים צעירים, חביבים ונורמטיביים, שסביר להניח שהולכים בכל יום לבית הספר ולומדים באופן סביר את החומר שמועבר להם על ידי הצוות החינוכי. מה שכן יש כאן הוא חשיפה משתמעת - לא רק של רמת הידע שמוקנה לילדי ישראל, אלא גם להלך רוח מסוכן הרבה יותר, שבמסגרתו הפכה הבערות מבושה לגאווה.
כי אם היה צריך לכתוב כותרת אמיתית לאייטם הזה, היא לא הייתה "רמת האנגלית הנמוכה של הנוער בישראל", כי אם "כן, אנחנו לא יודעים אנגלית, למה מה תעשו לנו?!". אוי ואבוי שכך נהיה לעם הספר: חוסר ההשכלה הפך כמעט לסמל סטטוס, בעידן שבו עבריינים קובעים את רשימת מפלגת השלטון בבחירות לכנסת, בעלי תפקידים קונים תארים אקדמיים אונליין, רק כדי שיוצמדו לשמם כשהם מזייפים את קורות חייהם כך שיתאימו לדרישות המכרז, והשכלה הפכה לבושה.
עברית סבירה נחשבת להתנשאות, תארים כמו "פרופסור" למילות גנאי, ידיעת אנגלית על בוריה מתייגת את הדובר הרהוט מיד כ"קפלניסט" - ומה הפלא שאותו שר חינוך שניסה למנוע מהציבור מידע חיוני על השפל אליו ירדה המערכת האזרחית המתוקצבת ביותר בישראל (כמעט 100 מיליארד שקל לשנת 2026!), הכריז אך יום קודם לכן מלחמה על מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל?
בתוך עמו הוא יושב?
אפשר שרשף היתמם בכוונה, אבל אם לא כך הוא, הרי שצריך גם "לתמוה על התמיהה" שלו. הן אחת מדרישות התפקיד הראשונות, לא רק לשופט מתקופת המקרא אלא גם לעיתונאי בן זמננו, היא "בתוך עמי אני יושב". דהיינו, רשף היה אמור לדעת שבורות הפכה כבר מזמן לתו תקן בישראל של ימינו.
נדגיש שוב: השיחה שביקשה בן דוד לנהל הייתה בשפה פשוטה, ברמה שאמורה להיות לכל מבוגר שצלח את בית הספר היסודי. היא לא ניסתה להקשות על הישראלים הצעירים שפגשה (אנקדוטה משעשעת הייתה כשרשף העלה בשיחה את המילה "רהוטה" ובן דוד ביקשה הסבר, שכן היא עצמה עולה חדשה) לא דרשה מהם אנגלית "רהוטה" אלא כישורי שפה בסיסיים.
מפתה לקחת כאן את הדיון לזמן עתיד, לתהות מדוע חשוב כל כך לאיראנים להעשיר אורניום במקום רק לחכות עד שנשקע כליל באהבת הבערות שפשתה בנו. מתבקש גם לקחת אותו לזמן הווה ולהזכיר שהממשלה מתקצבת במיליארדים רבים, תומכת, מעודדת ומתמרצת מערכות ומוסדות חינוך שבהם לא לומדים אנגלית כלל.
אנחנו לא נפסע אפילו צעד נוסף בשני הנתיבים הללו, אבל לא נסכם לפני שנדרש לנושא האחריות ההורית, זאת שאמורה להיות קודמת לאחריות שנתבעת ממערכת החינוך. האנשים והנשים הצעירים והצעירות שצולמו, לא נראים כסובלים מחיסרון כיס. אפשר להניח שהוריהם מממנים להם רמת חיים סבירה: בגדים ממותגים, טלפון חדיש, חופשות בחו"ל ועוד, אבל לא שיעורים פרטיים באנגלית, למשל.
רוצה לומר, לא רק סדר העדיפויות ומידת האחריות שמגלות מדינת ישראל ומערכת החינוך שלה דפוק, אלא משהו יסודי הרבה יותר בסולם הערכים האזרחי - והדברים נכתבים בין היתר לא רק למען יירשמו בפרוטוקול, אלא גם כדי שרפי רשף לא ייראה מופתע כל כך בפעם הבאה שבה הוא פוגש ישראלים.