וידוי: אף אחד מעולם לא מינה אותי למבקר התרבות של וואלה. זה פשוט קרה. בתחילת הדרך שלי בתחום, הייתי מבקר מוזיקה, כי זה היה התחום שבו נחשבתי ל"מומחה" משום מה. עם הזמן, לארגז הכלים שלי הוכנסו גם ביקורות טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון וספרות. ומדי פעם גם ספורט. האמת היא שזה יותר מדי. זו לא הכאה על חטא. בכל כתבה שפרסמתי תחת שמי השקעתי בתחקיר, העמקתי בתוכן, וניתחתי בצורה הכי אובייקטיבית שיכולתי. אבל ברוח התקופה, בענף התקשורת המוכה והחבול, מעט אנשים צריכים לסקר מגוון עצום של נושאים. אף פעם לא טענתי שאני מומחה להכל, אבל עם השנים קיבלתי את הביטחון לבקר הכל.
ספרות, באופן אירוני, היא האמנות היחידה שאני באמת יכול להיחשב בה למומחה. זה המקצוע שלמדתי באוניברסיטת תל אביב (בחירה מאוד מאוד פרקטית לחיים, ממליץ), וכתיבה היא המקצוע שממנו אני מתפרנס כבר למעלה משני עשורים. ובכל זאת, פרסמתי מעט מאוד ביקורות ספרות בתקופה שלי בוואלה - בעיקר כי בעולם דיגיטלי ותזזיתי, יש פחות ופחות ביקוש לשקט שספר דורש. או במילים של עורך וואלה תרבות: "אף אחד לא נכנס לוואלה כדי להקליק על ביקורת ספר". והנה, אתם בכל זאת כאן.
העולם המהיר והרועש הזה, על אינספור הגירויים שלו, הוא בדיוק מה שדחף אותי לצאת להליכות ארוכות של קילומטרים ברחבי תל אביב. בהתחלה, באינסטינקט עיתונאי שחרד לבזבז שנייה אחת פנויה, הייתי הולך עם אוזניות. בולע ספרי אודיו, פודקאסטים, או מוזיקה חדשה שהייתי צריך לכתוב עליה ביקורת. אבל אז משהו קרה. הטיולים המשותפים עם סטף הכלב, שכבר חצה את גיל 11 ומכתיב קצב התבוננות איטי וסבלני משלו, לצד שוטטויות סולו ברחבי העיר שבה נולדתי, גרמו לי לעשות מעשה רדיקלי: להוריד את האוזניות.
גיליתי שללכת ככה, בלי פסקול שמוזרם ישירות לתוך המוח, הופך את ההליכה להרבה יותר אפקטיבית ומהנה. פתאום שמים לב שאותה שדרה יכולה להיראות בשש בערב כמו גלויה אירופית, וברבע לשמונה כמו סרט דיסטופי על קורקינטים חשמליים. פתאום שמים לב לאדריכלות, למקצב של המדרכה, לצלילים הקטנים של העיר. לחובבי הבריאות אספר שזה גם הוריד לי את ה-A1c.
בתקופת המלחמה השנייה עם איראן הלכתי ברחבי תל אביב אפילו יותר מהרגיל. יחסית לעצמה, העיר הרגישה נטושה. מדי פעם תפסו אותי אזעקות במקומות שונים ומשונים, וכך מצאתי את עצמי נדחק למרחב מוגן קהילתי בשוק בצלאל יחד עם הבעלים של "פלאפל ג'וני" המפורסם (שאף פינק בכמה כדורים). במקרה אחר מצאתי את עצמי במקלט ציבורי בגן אופמן דבורה, בגב השקט של דיזנגוף, יחד עם מה שהרגיש כמו אלף כלבים (אף אחד מהם לא נבח, כמעשה קסם). הייתה גם שיחה ארוכה עם תייר יהודי שנתקע בתל אביב בתקופה הזאת - שיחה כל כך ארוכה ששנינו לא שמנו לב שהגיעה ההודעה שאפשר לצאת מהמקלט. באחת האזעקות מצאתי את עצמי בקרבת דיזנגוף סנטר וירדתי לחניון. לאחר מכן עליתי לסניף "הספרייה" של צומת ספרים, ומצאתי את הספר "האיש ההולך". אחרי 20 אלף צעדים באותו יום, זה הרגיש כאילו הספר ממש מבקש ממני לפתוח אותו.
אמ;לק: זה ספר מצוין שאני ממליץ לכל אחד להחזיק בבית. ספר שאפשר לקרוא ב-20 דקות עם ספל תה, או לחילופין להישאב אליו ולחזור אליו שוב ושוב לאורך חודשים. אגב, בביקורת הזאת יש יותר מילים מאשר בספר עצמו, אבל אין בה אפילו חלקיק מהעומק שהספר מגיע אליו.
"האיש ההולך" הוא יצירת המופת של אמן המנגה היפני ג'ירו טניגוצ'י (תירגמה מיפנית: אירית ויינברג, הוצאת אסיה). זהו רומן גרפי יפהפה וכמעט ללא מילים. כמו ביצירה סימפונית סוערת - לא תמיד צריך מילים. הספר עוקב אחר גבר חסר שם שפשוט הולך. הוא לא יוצא למסעות אפיים מעבר לים, לא חוצה נהרות סוערים ואפילו לא מטפס על הר תבור. במקום זאת, הוא יוצא מהבית, נפרד מאשתו לשלום - ואז פשוט משוטט בסביבתו, מביט בציפורים, נרטב בגשם, או עוזר לילדים לחלץ מטוס צעצוע שנתקע על עץ. הפילוסופיה של הספר, אם יש בכלל כזאת, נמסרת בשוליים - אותם מרווחים לבנים שבין ריבועי הקומיקס. זהו המרחב שבו המוח שלנו נדרש להשלים את הסאונד ואת התנועה שאין בפאנלים עצמם. טניגוצ'י משרטט את השקט הזה בדיוק של רב-אמן.
פילוסופיית ההווה הזו ניכרת גם בגישתו של הגיבור לחיים עצמם. באחד הרגעים היפים בספר, הגיבור ואשתו מאמצים באגביות כמעט מופרכת כלב, שככל הנראה נשאר בבית מהשוכרים הקודמים. באותה אגביות שהם מחליטים להכניס כלב לחייהם, הם נותנים לו את השם "שלג". פשוט כי יורד שלג. הספר מיטיב לתאר את הפער שבין "שוטטות" לבין "הליכה עם כלב". קל לטעות ולחשוב ששותף שלא מוציא מילה שקול להליכה לבד, אבל המציאות שונה לגמרי. לא רק שהקצב משתנה לחלוטין, אלא הדרך שבה הטבע כולו מתעורר ומגיב כשאתה פוסע עם חיה נאמנה לצדך משנה את פני המרחב. אף אדם מעולם לא היה בודד עם כלב לצדו. כן, זו אולי קלישאה פלצנית - אבל כל מי שהכניס כלב לביתו, וללבו, יודע שזה גם נכון.
בזמן שאני קראתי את הספר בפעם הראשונה הייתה מלחמה ברקע, אי אפשר היה להכחיש אותה או להדחיק אותה - ועדיין הרחוב היה רגוע. שקט מתמיד. גם כמה אזעקות ביום לא שינו את זה שתל אביב מעולם לא הייתה שקטה יותר, רחוקה מהאופי שלה. אפילו פקחי החניה לא עבדו (ואם זה לא מספיק, הייתה חניה בשפע). המלחמה "שלי" צבעה בלי ששמתי לב את הרקע של "האיש ההולך" בצבעי מלחמה, למרות שבשום מקום לא נמסר לנו שיש כזאת. וגם אם יש - זה לא היה משנה דבר. ממילא הדרמה האמיתית שם לא מתרחשת "בהתרחשות". בספר הזה הדרמה האמיתית נמצאת דווקא ברגעים שכמעט לא קורה בהם כלום. במובנים מסוימים, זה דומה ל-DNA של סרטי סטודיו ג'יבלי, ובמיוחד את האווירה המתעתעת של סרטי הייאו מיאזאקי.
בסרטים של מיאזאקי בדרך כלל יש מלחמה, אבל היא נשארת ברקע וקל מאוד לשכוח בכלל מקיומה, כשהעלילה מושכת אותנו להתבוננות אנימיסטית בטבע. בפרק הרביעי של "האיש ההולך" יש רגע כזה, שנראה כאילו נלקח ישירות מתוך המוח הגאוני של מאסטרו מיאזאקי. הגיבור מטפס על עץ כדי לחלץ צעצוע, אבל במקום לרדת מיד חזרה למסלולו, הוא פשוט נשאר לשבת בצמרת ונהנה מנקודת המבט החדשה. מי שראה את הסרט "השכן שלי טוטורו" (בין אם פעם אחת או עשרות פעמים, כראוי) ירגיש תחושה דומה. ליפנים יש אפילו מילה לרגעים האלה שבהם כביכול "לא קורה כלום". קוראים לזה "מה" - מושג שמתאר חלל ריק, או השהיה. במערב יקראו לזה בזבוז זמן שלא מקדם את העלילה, אצל היפנים זו העלילה עצמה.
היכולת הזו לשהות בתוך הריק הופכת את הגיבור של טניגוצ'י למתבודד האולטימטיבי. במערב, אנחנו נוטים לראות את הדמויות האלה דרך פריזמה מלנכולית, מה שזורק אותי מיד אל הארכיטיפ של ניל יאנג - המתבודד הקלאסי. ההבדל ביניהם מרתק: בשיר "The Loner", הגיבור של יאנג הוא מתבודד רדוף וטראגי ("זר מושלם"). הוא יושב בקצה קרון הרכבת התחתית ובוחן נוסעים במבט כמעט מאיים, כלוא בתוך כאב על אישה שעזבה אותו כש"שום דבר לא יכול לשחרר אותו", עד שהוא מרגיש שמת מבפנים. גם "האיש ההולך" צופה בזרים סביבו, אך המבט שלו נקי לחלוטין מטראומה או מסתורין אפל - הוא מתבונן באנשים מתוך סקרנות שקטה וחמלה טהורה. הניתוק שלו הוא לא כלא שנידון לו, אלא חופש מוחלט.
הפער הזה ממשיך גם כשיאנג שר ב-"Bad Fog of Loneliness" על ערפל רע של בדידות שמעיב על צלילות המחשבה. אצל טניגוצ'י, הבדידות - וליתר דיוק, ההתבודדות - היא בדיוק מה שמפזר את הערפל ויוצר את אותה "צלילות מחשבה". אבל הניגוד הבולט ביותר מתרחש דרך פעולת ההליכה עצמה, כפי שהיא מופיעה בשיר "Wondering". יאנג שר שם על הליכה אובססיבית לתוך הלילה מתוך ייאוש, בניסיון לברוח מהעצב ("עקבות הרגליים שלי הופכות אותי למשוגע"). הוא משוטט כי הוא שבור, כי הוא מחכה שהיא תחזור, כי הוא זקוק למישהי שתציל אותו ("יודע שאני זקוק לך כדי שתצילי אותי"). "האיש ההולך", לעומתו, לא הולך כדי לברוח מכלום, והוא בטח לא מבקש הצלה. הצעדים שלו לא משגעים אותו, הם מאפסים אותו. כשהוא נפרד מאשתו בפתח הדלת ויוצא אל הרחוב, זוהי יציאה שלווה מתוך הרמוניה ביתית אל התמסרות מלאה להווה.
השוטטות של הגיבור מתרחשת על רקע מעבר לבית חדש ושכונה לא מוכרת. יש בזה משהו שמהדהד עקרונות מהדאואיזם ואת תפיסת היין והיאנג - האיזון שבין הניגודים. יציאה לדרך חדשה, בין אם מדובר במעבר דירה או בעזיבה של מקום עבודה מוכר לעבר עתיד לא ברור, תמיד טומנת בחובה את הדואליות הזו: הפחד מהלא-נודע ומהעולם שבחוץ, אל מול ההתרגשות והחדווה שבגילוי טריטוריה שטרם הכרנו. "האיש ההולך" מדגים איך אפשר פשוט לצעוד אל תוך הלא-נודע הזה ברוגע.
באחרית הדבר היפה והמחכימה המצורפת לספר, פרופ' דרור בורשטיין עומד על עוצמתם של הרגעים היומיומיים האלה. הוא מצטט את המשורר מאצואו באשו, שקבע כי "מוטב לחיות שירה מלכתוב שירה", ומסכם כי זהו בעצם המסר של הספר: עדיף לחיות את הרגע מאשר לעמול על התיעוד והיצירה שלו.
כאן, בכובעי כמבקר, אני חייב לחלוק עליו. לפחות מנקודת המבט האישית שלי, הדיכוטומיה הזו - בין "לחיות" לבין "לכתוב" - מרגישה לי פשטנית מדי עבור מי שהחיים והמילים שלו שזורים זה בזה. היכולת להבחין ביופי של הרחוב ולחיות את המיקרו-מסע הזה, לא עומדת בסתירה לדחף לנתח, לבקר ולכתוב על זה אחר כך. האם העובדה שאני בוחר לחזור הביתה, לשבת מול המקלדת ולתרגם את ההליכה השקטה הזו למילים הופכת אותה לפחות נשגבת? אני לא חושב. כנראה שאצלי הליכה וכתיבה הן אותו שריר, רק בקצב אחר.
וזה אולי הזמן הנכון לסיים את המסע הזה, או לפחות לשנות את המסלול. עשר השנים שלי בוואלה היו מסע מרתק של מילים, ביקורות, וניסיון מתמיד להבין את התרבות שאנחנו צורכים. "האיש ההולך" הוא תזכורת מושלמת לכך שלפעמים המסע המשמעותי ביותר מתרחש ממש קרוב לבית, בקצב איטי, כשמעיזים להוריד את האוזניות ופשוט להקשיב למה שיש לעולם להציע. ציטטתי לאורך הביקורת שלושה שירים של ניל יאנג, אבל יש שיר נוסף שלו שמרחף מעל כל זה ומציע את ההליכה עצמה כפיתרון - ממש כתרופה לטרדות החיים ולרעשי הרקע. השיר "Walk On" מבקש מאיתנו להתעלם מהכל, ופשוט להמשיך לצעוד. וכעת, גם אני בוחר להמשיך ללכת.