אני מאוד רוצה לפרגן ל"האמא של הגבעטרון". מאוד. זה סרט צנוע שמספר סיפור אנושי על רקע נופי העמק והשירים שיצרו את הפסקול הלאומי של ישראל בעשורים הראשונים שלה. הוא לא מנסה לנפץ מיתוסים וגם לא לשמר מיתוסים. הוא מטפל בעדינות ובמינוריות בנושאים שכרוכים בהרבה כאב ולא מנסה לסחוב את הסיפור לכיוון המלודרמה. כל אלה דברים שהופכים אותו לסרט ראוי. אבל "האמא של הגבעטרון" הוא סרט שבדרכו המינורית רוצה לרגש, ואני לא התרגשתי.
במרכז הסרט עומד סיפורן של שתי נשים, ובעצם אשה אחת: רינה פירסטנברג, האשה שהיתה מנהלת הגבעטרון והרוח החיה בו מאז שנוסד בשנת 1948. האשה השנייה היא ניקה ברזק, גם היא ממקימי הלהקה והאחרונה מדור המייסדים שנשארה בה עד היום. "רינה היתה המלכה, אחר כך קראה לעצמה 'האמא של הגבעטרון' וככה היא נשארה עד 1990", מספרת ניקה על רינה. בשנת 1990 באו חברי הלהקה והודיעו לרינה שהיא יכולה להמשיך לשיר, אבל יותר היא לא קובעת. רינה החליטה לפרוש. הסרט עוקב אחרי החברות בין שתי הנשים, שנמשכה למרות המתח שלא פג בין רינה לגבעטרון.
לא נאמר על כך דבר, אבל הסרט מעביר את התחושה שמאז הפרישה, החיים של רינה הולכים ודועכים. הלהקה היתה כל חייה במשך 40 שנה, וברגע שהיא לא שם גם טעם החיים נעלם. רינה יושבת בכיסא גלגלים, חיה עם כעסים ומרירויות על הקיבוץ שבו היא גרה, אבל במיטב המסורת הקיבוצית היא כמעט לא מספרת: "לא מעניין את אף אחד מה היה ומה יהיה ואיך יהיה. כל אחד נוצ?ר לו בלב". "הלב הלך לה", מספר שמואל, בן זוגה.
לא ברור אם יש קשר, אבל מאז עזיבתה של רינה גם הגבעטרון הוא לא מה שהיה פעם. את מקומה תפס יואל פרנס, שחוץ מהיותו מנהל הגבעטרון הוא גם מנהל "בקרה", המפעל הקיבוצי. "אני מנהל אדמיניסטרטיבי, לא מוזיקלי", הוא מקפיד להדגיש, כשהוא מנסה להיזכר בשיר של הלהקה ולא כל כך מצליח. "היה צריך לרענן את העניין של הניהול", אומרת חברה אחת, "ניהול מודרני. אם רינה לא למדה את זה, אז...".
קיבוץ זה מקום קטן. אם מישהו מעליב אותך, אם פגעת במישהו את כולם תפגוש אחר כך בחדר האוכל או בכלבו או בשביל. לכן כל דבר שבעיר יכול להיות סתם לא נעים הופך בקיבוץ לדרמה. כך גם עם ההדחה או הפרישה של רינה. לכל אחד בקיבוץ לפחות לכל מי שמצולם לסרט יש מה לומר בעניין. רוב הדוברים, באנדרסטייטמנט פולני, רומזים ששלטון יחיד כמו שלה לא יכול להמשך לנצח. אין ברירה. היחידה שבאמת מנסה לא להגיד משהו רע זו ניקה, שמצד שני מנסה גם לא להגיד שום דבר רע על הקיבוץ. "ניקה היא היחידה שיודעת להעריך מה זאת רינה", אומרת רינה על חברתה.
ניקה היא גם היחידה שמנסה ללחוץ על רינה לבוא להופעה של הגבעטרון בגבע, בחג שני של פסח. זו הופעה מסורתית, מין מתנה שהגבעטרון נותן לקיבוץ שלו בכל שנה. השנה גם יום ההולדת ה- 80 של גבע, ויום ההולדת ה- 70 של רינה. כשהיא מדברת על ההופעה המתוכננת, זה בכאב: "לא באתי להופעות חג שני מאז שעזבתי. משהו צבט לי, כאב לי. נשבר לחבר'ה ממנה. אמרו רוצה, שתבוא לשיר. מה לא עשיתי פה במשק הזה? מה לא עשיתי בקיבוץ הזה? את כל החגים, את כל התרבות". את ערב יום ההולדת שלה היא מבלה בקיבוץ השכן תל יוסף, עם חבורת הזמר שהקימה שם: "האנשים שאני הכי אוהבת לשיר איתם".
הסרט מלווה את ההכנות של הלהקה להופעה ואת ההתלבטויות של רינה. אני לא אספר מה קורה בסוף, אבל כמו יתר הסרט, גם כאן הדרמה מאוד מינורית. כמה חודשים מאוחר יותר רינה נפטרה. לאזכרה שנערכה לה בחדר האוכל הגיעו כולם: חברי הגבעטרון, חבורת הזמר מתל יוסף, אפילו שרה'לה שרון. המצלמה שם. הכל עשוי כדי לרגש, בלי מניפולציות. ובכל זאת לא התרגשתי.
אני לא יודע אם האשמה היא בסרט או בי. צפיתי בו בחברת אנשים מדור מבוגר יותר, שידע את הימים היפים של הגבעטרון. הסרט נגע ללבם מאוד. לכן מאוד יכול להיות שאני לא הצופה המתאים לסרט הזה. מאוד יכול להיות שזה גם עניין של מצב רוח. לכן, אני חושב, כדאי לצפות ב"האמא של הגבעטרון". גם אם לא תתרגשו, לפחות תראו סרט רגיש. זה לא מעט.
* "האמא של הגבעטרון" משודר בערוץ 8 ביום שלישי ב- 21:00
המניפולציות של "האמא של הגבעטרון" פשוט לא עובדות
6.5.2003 / 9:29