נערי הקריוקי

וויל יאנג וגארת גייטס הם הפאנצ'ליין של בדיחה שלא סיפרו לנו, אבל למרות שדיסקים באמת חשובים וטובים לא מגיעים לארץ, מישהו מצא לנכון לשסות בנו את שתי בובות המרשמלו האמביציוזיות האלה שהביסו 9998 מועמדים אחרים בתחרות הכשרונות הטלוויזיונית "פופ איידול". בשנה שעברה עקבה האומה הבריטית במשך שבועות ארוכים אחר ההתפתחויות בתחרות הזמר הטלוויזיונית "פופ איידול" – מבית היוצר של סיימון "הספייס גירלס זרקו אותי, אבל אני צוחק אחרון" פולר – בזמן שאנחנו, כהרגלנו, ראינו חדשות. האנגלים בכו, התרגשו, התעצבנו, שמחו ולבסוף הצביעו טלפונית למועמד האהוב עליהם כדי להפוך אותו לכוכב פופ מדופלם. הקרב הסופי בין שני המועמדים המועדפים – יאנג וגייטס – היה צמוד. כל אחד מהם קיבל מעל ארבעה מיליון קולות (וכפי שאנשיו של גייטס אוהבים לציין, אם ההצבעה היתה ממשיכה עוד כמה דקות, הכל היה יכול להיות אחרת). בסופו של דבר לקח וויל יאנג את המקום הראשון וגארת גייטס את המקום השני, אבל זה לא ממש משנה כי לשניהם יש עכשיו קריירות פופ משגשגות. זה שהבריטים מתעניינים בהם זה ברור – הם השקיעו בשני הבחורים האלה רגשות כנים, זמן, ציפורניים ופעימות מונה, או מקסימום כמה שיחות משועשעות בפאב. זכרו נא שאנחנו לא השקענו בהם כלום.

עכשיו, אחרי שהם הזניקו כמה שירים לצמרות המצעדים, וגם עשו דואט, חובק כל אחד מהם תקליט סולו ראשון עם שם פיוטי (לדיסק של גייטס קוראים "מה שלבי רוצה לומר" ושל יאנג נקרא "מעתה והלאה") ועטיפה עליה הוא מתנוסס בבגדי ספורט-אלגנט כשהוא נודף ריח של אפטר-שייב, עם תספורת קוצים אופנתית לראשו ומבט סקסי-רציני בעיניו. כמי שהגיעו עד הלום בזכות יכולות הקריוקי המרשימות שלהם, כוללים הדיסקים כמויות מכובדות של קאוורים לקלאסיקות מהקאנון של הפופ, שהיתרון הגדול שלהם הוא שקהל היעד של יאנג וגייטס לא מכיר אותם ממקודם. השוסים הגדולים של גייטס הם “Unchained Malody” של ה-Righteous Brothers (אלוהים ישמור) ו”Suspicious Minds” של אלביס (אלוהים ישמור 2, ולא שאי אפשר לעשות לזה קאוור ראוי, כפי שהוכיחו בזמנם ה-Fine Young Cannibals), ואילו יאנג מביא אותה בביצוע איזי ליסנינג ל”Light My Fire” של הדלתות, שכמעט בלתי אפשרי להבדיל בינו לבין הביצוע הפארודי ההוא של מייק פלאוורס פופס (חוץ מזה שהגירסה של יאנג יותר מצחיקה) ו”The Long and Winding Road” של הביטלס.

ההבדלים בין יאנג לגייטס לא גדולים. ליאנג בן ה- 24 יש אפיל טיפ-טיפה יותר בוגר ואלגנטי, שלא לומר את השיק ההומואי, בעוד שבייבי-פייס-גייטס בן ה- 19, שידוע בכך שכשהוא לא שר הוא מגמגם, הולך על הקטע של ממיס לבבות רגיש עם טראומה נפשית. אם לצטט מהקומוניקט של גייטס: "כבר מתחילת הסדרה הוא כבש את לב האומה. הנה ילד שבקושי יכול להגות את שמו בגלל גמגום שהוא סבל ממנו כל חייו, אבל כשהוא פותח את פיו לשיר יוצא קול כה טהור וטעון ברגש, אשר יכול לגרום לגבר בוגר לפרוץ בבכי". בהתאם לזאת, משלב הדיסק של גייטס בלדות בעלות אופי ג'ורג' מייקלי מוקדם (אם זה היה ג'ורג' מייקלי מאוחר יאנג היה לוקח אותן), קטעי אר נ' בי-לייט עם טאץ' קרייג דייוידי ולהיטי דאנס כיתה ו', בעוד שיאנג מנסה לשלב בעניין קצת אדולט קונטמפוררי משמים עם חצי קריצה לפופ הקלאסי של ברט בכרך, וכשהוא מרגיש פאנקי במיוחד במקום לחקות את קרייג דייויד הוא דווקא הולך על סימפלי רד. חוץ מזה, הכל אותו הדבר, כשהעיקרון המנחה את יאנג וגייטס הוא זהה: אם זה היה יותר שמאלצי היה אפשר לטגן על זה ביצה.


* וויל יאנג, “From Now On”, הד ארצי
* גארת גייטס, “What My Heart Wants To Say”, הד ארצי