נועה אמרה לאריאל משפט אחד שהבהיר שמה שחשוב לה זו רק התדמית שלה

כבר שתי דקות שלמות לא נשמו איש את הבל פי רעהו, והנה סופי ודור מוכרחים לגשר על הפער בפייס טיים. בא להם כבר עוד. סליחה, הם כל כך מתוקים שזה מרגיז אותי. איך אומרת רפאלה מ"האח"? מקסים ובלתי נסבל.

בבירור משהו הולך להתפקשש. משהו תמיד מתפקשש. וגם, אם להאמין לשמועות - סופי עכשיו בהריון, לבד. אז משהו קרה, ואם אכן קרה, מקומם לחשוב שאנחנו עדים לאקספוזיציה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הריאליטי. מעל הכל, איך חתונמי מרשה לעצמה עדיין להיות כל כך משעממת, כשבערוץ המתחרה יש דמויות כמו ענבל אלדן?

בינתיים, החשש היחידי של דור הוא שזה "טו גוד טו בי טרו". והוא צודק. זה מה שכל כך מפחיד בהאני-מון. ברור שמשהו הולך להשתבש, רק לא יודעים מתי ואיך, וכדי להשיג איזו ודאות מדומה, המוח מתחיל במשחק ניחושים אכזרי. במקרה של דור, הפחד הוא לחזור לעצמו של פעם: מתאמץ מדי, מטפל מדי, נאחז בכוח. עם ניסיון כזה, לחשוב שפשוט אוהבים אותך כפי שאתה - זה מחליא.

עד שיתגלה מה לא בסדר, ממשיכים בהפצצת הסוכר - והפעם בארץ. ניחוחות פרו ורבו עולים באוויר: דור מכריז על סופי כ"אשת חיל", והנה, הם כבר מדברים על ילודה ממבט ראשון. ידעתי שדור לא סתם נראה כמו חנן בן ארי; הוא נעול חזק על ישוב הארץ, ובפריסה רחבה. זה אולי מסביר גם את הקצב של הקשר, וגם את סופו, אם הוא אכן נכון.

בוקר ירח הדבש עולה על עומר ויקי. על המטוס זה הזמן להשלים שעות שינה. כמו בסוף כל שנ"צ ארוך, אתה קם בבהלה, תוהה מי אתה ומה אתה ואיפה, רק שהפעם התשובה היא "נשוי לאישה זרה, בארץ אחרת". בהתחשב בנסיבות נראה שהם מבסוטים.

24 שעות פנימה, והם כבר אומרים: זכינו. ויקי מרגישה ב"לוטוס הלבן", ועומר תוהה מתי המוות הגרוטסקי. אין מה לדאוג; פה המוות רק מבפנים. ולמען האמת, נראה שהם ניצלו בענק. עוד לא הסתיים הדרינק הראשון, ולוויקי כבר נוסף שם המשפחה של הבחור. האם זה מאץ' אמיתי, או כימיה של אחים לנשק, קשה לי לומר כרגע.

בבוקר עומר מגלה לנו שהוא "נרקומן של כפיות", הווה אומר שהיו כאלה, אבל אפשרי שנערכה ביניהן כבר תחרות נאדים. מהצד השני, סימני אינטימיות אמיתיים כבר נרשמים: כפות רגליים שמתחככות זו בזו על גבי סירת הגומי, והו - הנה זה מגיע - הנשיקה!

לא סתם נשיקה. נשיקה זוכת פרסים.

מקודם, כך מגלה לנו ויקי כנסיכה ביישנית, עומר אמר לה שלא היה מנשק אותה מיזמתו. הוא חיכה שהיא תרכן אליו קודם. למשנתה, על כל הגברים ללמוד. האמת, לא בטוחה לגבי זה. אני מכירה הרבה נשים שלשמע השאלה, "אפשר לנשק אותך?" היו נכנסות דוך לתוך הפסל של אדיפסוס. אבל בדבר אחד היא צודקת: גבר צריך "להרגיש את הסיטואציה". זה סוג של טאקט. טאקט פיזי.

על רקע ריקודי הילדים, עומר שואל את ויקי מה הלאה. יעני, אצלך או אצלי. הבית של עומר נבחר די בקלות. הלו"זים שלהם הפוכים, אמנם, אבל גם עם זה הם יסתדרו מצוין. בעצם, אם אם תשאלו אותי, הדרך היחידה לצלוח מגורים משותפים היא לא להתראות כמעט בכלל.

הקשר הזה טס במהירות הסוס, כפי שהייתה מאבחנת ד"ר כלנית. ואחרי שהסדירו ביניהם סידורי מגורים, הסכם ממון, ילודה, סיעוד וקבורה, אפשר להתחיל לחשוף את נקודות חוסר הביטחון. בשביל ויקי, זה להיות בת 28 ולא לדעת מה זה לגור עם בן זוג. היא שואלת את כל מה שרווקה בישראל שואלת את עצמה, בכל גיל: "מה לא בסדר בי? זה מה שאני משדרת?".

אבל, שימו לב לאמנות התשובה, מאת עומר חתונמי: "בנות יפות זה מרתיע".

עם הצפייה, אני מבינה את ההתלהבות שלה: עומר יכול לעשות קורס לגברים באיך לדבר עם אישה. הוא מחמיא בדיוק במידה, ויודע להתחמק מכל המלכודות. למה לא הולך לי? כי את יפה. למה אני לבד? כי את מיוחדת. למה יש לי מינוס בבנק? כי הפלוס מפחד ממך, יפה שלי. מושלם, מושלם ומשעמם פחד.

לא שעיני צרה - סתם, היא כן - אבל איך עושים מזה טלוויזיה? אני רוצה לשאול ברצינות: גם אצל הזוג הנפלא ביותר, באמת, שלמות מושלמת ממבט ראשון - לא ניתן היה למצוא אפילו רגע אחד של קונפליקט לרפואה? הרי מתישהו זה יגיע. ואם לא, המינימום זה לפנק את בנות ישראל בכמה כיוונים לאחים של עומר, שיהנו גם.

בחיי, מזל שיש לנו את נועה מוזס, לשאת על כתפיה את כל כובד העלילה.

מאמוש ומאמוש יוצאים לדרך, ונועה על קוצים. זה מתחיל בשאלה החצופה שלו - טקילה או מסקל, ונמשך לקיומו המופרז לצדה בזמן נהיגה. צריך לומר: הוא בא לה רע. איפשהו, אני מבינה את שניהם.

מהצד שלה, השאלות המונוטוניות והבלתי פוסקות שלו אוכלות לה את הראש. הוא שולף אותן כאילו משלמים לו פר שאלה, בטון סבלני ואיטי מלהכיל. זה קצת, במחילה, כמו לנסוע עם אמא שלך. פלאשבקים לאיתמר ואולה עולים לנגד עיניי.

מהצד השני נועה, טיפוס מסביר פנים כמו דג חכאי. נדרש פחות מפרק אחד להבין שהקול הדובשני שלה נועד לעטוף גלולות ציאניד. הוא עצר את חייו עכשיו כדי להקדיש לחוויה זוגית, והיא מנסה לשלב את האירוע בלו"ז כמו תור לשיננית. ומעל הכל, יש הפער התרבותי, שהזכירו במילה שתיים, אבל הוא-הוא שורש הבעיה בעיניי. מיאמי VS ישראל.

כשהם מתחילים לריב מי ביניהם יותר הזוי, ברור כבר שאף אחד לא הולך ליהנות הערב. אריאל מנסה ומנסה להוציא אותם ממעגל האימה, אבל עושה את זה, למרבה הצער, באמצעות עוד שאלות. הוא מציע שישבו בנפרד, שאלה שמזכה אותו בלאטמה מנטלית, אבל לשניהם ברור שישיבה ביחד תהיה עבורם סיוט בן שעה וחצי.

שם זה בורח לנועה, ה-אתה-מנסה-להוציא-אותי-כך-וכך.

בינגו. ברגע שאנשים מדברים ככה, יודעים שיותר מהכל, אכפת להם מהתדמית והמצלמות. פתאום זה ברור: נועה פשוט נחמדה אליו. זו נחמדות, סה טו. וכל זה רק כי אוקוורד לומר בשלב הזה, אחרי שהרחת עשרות חולצות מיוזעות: תקשיב, אני חושבת שהמומחים טעו, ביי.

כמובן שפרינסס קונסואלה היא זו שמסיימת את הריב כשידה על העליונה. כצפוי, מיאמי היה הראשון להתהפך על הגב ולכשכש בזנב, לזכותו ייאמר שהחזיק מעמד יפה. זה בעצם, מה שאני מכנה, שלב "הקרב על הבית". הקרב שיעצב את מאזן הכוחות לאורך מערכת היחסים כולה.

על ספת היעל, נועה ממשיכה לווידוא הריגה. היא מאגפת את מילותיו מימין ומשמאל, מתקנת ומסדרת לפי הנרטיב שלה. בתגובה, יעל אומרת שהם לא טובים בלריב אבל כן טובים בלהתפייס, ונועה נושכת שפתיים: שיט, גם בלריב אפשר להצטיין. עכשיו היא חייבת.

על פי השכתוב של נועה, כך הסתיים הסיפור: הם התפייסו בזכותה, כי הבינה שלהמשיך לריב היה לוז-לוז-לוז סיטואיישן. חייבים לרספקט לעומתה את אריאל, שמנסח את הדברים בזהירות מירבית, בטח יותר מאשר דיבר עם בנות בעבר על זיונים מעבר לים. יש כרגע יותר ספייס בקשר ממה שהיה רוצה, הוא אומר, לאחר שהתייעץ עם אחיו מה לומר, כתב לעצמו נקודות ושכתב עם הצ'אט.

במקום להצביע על המאמצים הללו, כמיטב המסורת, יעל נותנת לנועה את העצה ההפוכה ממה שהיא צריכה: להיות נאמנה לעצמה, ברורה ונחרצת. מה? היא "נבלעת בתוך ההקשבה שלה לאחר"? באמת, יותר הקשבה מזה נשתגע.

בכל אופן חני, תהא אשר תהא, הסתכלה בתאריכים ובשמיים וחושבת שהם מתאימים להפליא. "אני חושבת שיש בך משהו שיכול לשחרר אותו", שומע אריאל בטלפון, מבטו מחכה לחנינה. לפחות בדברים החשובים הם מסכימים: היא מתחברת לשרירי הזרוע שלו, הוא לעור חלק. חוץ מזה ששניהם ממש רוצים להתחתן כבר, ולשניהם ממש חשוב לצאת בסדר. בזכות המצלמות, יש סיכוי שהם אשכרה ישארו ביחד עד הסוף. של העונה, כאילו.

לייקי סוף סוף מדברת על התזמורת שבחדר: היא לא מספיק נמשכת לתומר. והכל בסדר, באמת ממש בסדר, זה הבצל. אני מבינה את התסכול שלה, כי נדמה לי שפיזית היא כן נמשכת, אחרת אי אפשר להסביר את מזמוזי הידיים התכופים - אבל האישיות שלו לא עוברת לה חלק. "זו לא הפנטזיה הגברית שלך", מאבחן גלעד. נואו שיט, שרלוק. היא ביקשה חוטב עצים וקיבלה מלאו-אסמינו-בר.

"מה את רוצה ממנו?", שואל גלעד את הכלה בפני החתן.

"אסרטיביות".

"ואתה ממנה?".

"אממ".

במחשבה שניה, תומר משווה ומעלה: "אני צריך לא להיות תמיד דומיננטי, ושיקבלו את זה". זה מעלה בי תהיה, מתי הוא בעצם כן היה דומיננטי. הייתה יוזמת מדריך הציפורים, זה נכון. בצפרות יש אותו.

מגורים משותפים מצפים להם, וזו הזדמנות טובה לרקוד על כמה נקודות רגישות. לייקי שואלת האם היה מסתדר עם כל כלה, כי הוא "מסתדרן", לדבריה, וטוב שלא "נואשן". השאלה האמיתית שלה היא "האם היית מודה לאלוה על כל בת שהייתה ההפקה מפרישה לך".

יש לה כישרון, אני מודה, לומר דברים מעליבים מאוד פוטנציאלית - בצורה מקסימה. למשל, ש"חסרים לה משחקי החיזור של ההתחלה". "משחקים", משמע - שלפעמים אין את החיזור. שאם אפשר, אז קצת פחות ממנו. ובקיצור, תהיה קצת דושבאג, למען השם, כמה זה כבר עולה לך?

הבלבול ניכר על תומר, שניחן ביכולת קריאת רמזים, כבר אמרנו. הוא רוצה להיות מי שלייקי רוצה, אבל לא רוצה לאבד את עצמו בתוך זה. ועצמו זה איש שתמיד מאורגן לטיול עם מערכת פיקניק שלמה. להשערתי, בקרוב מאוד ימאס לו לספוג, והוא יתחיל להראות ללייקי מאיפה משתינה המיינה.