הזעם והזוהמה

מסע החקר העצמי הפומבי של אדם סנדלר הופך את הקריירה הקולנועית שלו לאחת המרתקות בנמצא. דווקא ההיצמדות שלו לדמות אחת בלבד, שווריאציות עליה הוא מציג בכל סרטיו, מאפשרת לחיפוש המשמעות וההבנה האישי שלו לעניין אותנו. כאחד האנשים העסוקים והממורכזים בהוליווד, כמפיק וכשחקן, הוא בעל יכולת להתעסק רק במה שהוא אוהב ורק במה שמעניין אותו. וכרגע נראה שאדם סנדלר נמצא בראש מעייניו.

מאז שסנדלר ננעל על עצמו באמצע הניינטיז, הוא לא עזב את הדמות. הוא תמיד היא בוריאציות קלות. וכמובן שהיא זה הוא, פחות או יותר. כך הוא ב"נער המים", ב"זמר החתונות", ב"מר דידס" ובכל סרט סנדלרי אחר. ב"מוכה אהבה" הניח סנדלר לפול תומאס אנדרסון להציג את הקרביים המטונפים של דמותו הקבועה קבל עם ועדה, וכעת, עם "סדנה לעצבים", הוא מנסה לפענח את דמותו בעצמו. ההצלחה פחותה, אבל שווה צפייה.

דייב באזניק נותן לעולם לרדות בו. הוא תמיד מנסה לרצות את כולם, אבל לו עצמו קשה להיות מרוצה. לאחר תקרית קפקאית במטוס, נגזר עליו טיפול שליטה בכעסים אצל ג'ק ניקולסון. ניקולסון הוא כמובן קוקו לא קטן בעצמו, ודייב, שחש שהוא נענש על לא עוול בכפו, לא מבין איך נקלע לתסבוכת הזאת. עקרונית, הרעיון הוא מעולה. אדם סנדלר הכועס הולך לטיפול אצל ג'ק ניקולסון הזועם, במהלכו הם מתקוטטים על תואר הלוקו הראשי. אבל זה רק הרעיון. איכשהו יצא סרט על כל מיני דברים אחרים.

המסקנה מ"מוכה אהבה" היתה שהכעס והאלימות המצטברים בסנדלר מעצם נטייתו לשוליים של הנורמטיביות, ומדיניות הפניית הלחי השנייה, הם הכוח המניע שלו, אך גם יובילו לאובדנו ולאובדן האנשים שהוא אוהב. כעת, ב"סדנה לעצבים", הוא לוקח את עצמו לטיפול. מכיוון שהוא עדיין לא מודה בפה מלא שיש לו בעיה, הוא פונה דווקא לעזרתו המפוקפקת של ניקולסון.

הבמאי פיטר סגל, שבאמתחתו הסדרה המוערכת פחות מדי "המופע של ג'קי תומס" ו"האקדח מת מצחוק 1/3 33", והתסריטאי דייויד דורפמן, שככל הנראה זהו הפרויקט הראשון שלו, קשקשו את כל העסק. הסרט מתחיל מעולה. קצת בדיחות על אמריקה שאחרי התאומים, קצת התרחשויות בירוקרטיות מרגיזות, וקצת ג'ק ניקולסון. הוא מתחיל לסטות מהמסלול עם תחילת הטיפול, כי הפיתוי לצחוק על המשוגעים בסדנה כנראה היה גדול מדי. משם ממשיך הסרט, כנהוג אצל סנדלר, בשלל הופעות אורח (התר גרהאם, וודי הארלסון, ג'ון סי ריילי, הארי דין סטאנטון, ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודולף ג'וליאני, ועוד ועוד), שחלקן מאוד משעשעות וחלקן לא ברורות בעליל. וכאלו הן גם הבדיחות בסרט. רגע אחד מתוחכמות, ורגע אחר מביכות ותלושות. שיא הביזאר הוא דואט של הדמויות הראשיות לשיר "איי פיל פריטי" באמצע הכביש המהיר, שיר שביצע בהקשר דומה רוברט דה נירו ממש לא מזמן ב"בוא נדבר על זה שוב". וגם אז זה לא היה מצחיק.

בכל זאת שווה לראות את "סדנה לעצבים". אמנם התובנות החדשות על סנדלר אינן מגובשות כמו אלו ב"מוכה אהבה", אך הפילמוגרפיה שהוא יוצר לעצמו במו ידיו, וחיפוש מקומו בעולם דרך הקולנוע, הופכים את הסרט הזה, וגם את סרטו הבא - "חמישים נשיקות ראשונות" (מעין "ממנטו" בכיכובה של דרו בארימור) - לשווים יותר מהצצה.