תופסים אמריקה

לאורך השנים שירת דגל ישראל נאמנה את המדינה הצעירה, כשהוא נותן ביטוי הן לצביונה הדתי-מסורתי והן לצביונה הלאומי-מודרני. הוא התנוסס בגאווה על מטוסי חברת התעופה הלאומית, כמו גם בלבבותינו. בתהליך ההפרטה המואץ שעבר על ישראל בעשור האחרון, שבמהלכו סמלים הפכו לסמלילים (לוגואים), נדחק מעמדו של המגן דוד, יחד עם ההוויה הלאומית כולה, לטובת מותגים וסמלים מסחריים שהחלו לשטוף את המרחב הציבורי והפנימי שלנו. בעיצומו של תהליך זה, לפני כשנתיים, מצאו עצמם הישראלים בתוך עימות אלים, שערער את יציבותם ובטחונם האישיים. כמקובל בעתות מצוקה, ביקשו בני ישראל להתלכד מאחורי סמלים לאומיים, כשהדגל התכול והלבן הוא אחד מהם.

כשחזרו אל הסמלים הלאומיים גילו הישראלים שאין הם נגישים להם באותו אופן מסורתי, כמונופול מסודר שמנוהל על ידי המדינה, אלא שכעת הם נצרכים כטובין לכל דבר. המגן דוד חזר לאופנה. קווי הלבשה מציגים תחתונים מרוחים בכחול לבן, מדליונים משולשים שוב מנצנצים על צוואר נערותינו הנאות וגם על עטיפת הדיסק האחרון של סאבלימינל, שמגיש לאומנות רדודה למדי באריזה שיווקית אופנתית במיוחד (ומוצלחת בדרכה). המשביר לצרכן בגלגולו החדש בחר בדגל ישראל כמאפיין המרכזי של עיצוב חלונות הראווה שלו לקראת חג העצמאות, כחלק אינטגרלי ממערך שיווקי שאמור לדרבן אנשים לקנות את מוצריו. דה סטאר אוף דייויד, זהוב או כחול, הפך למותג השנה ה-55 לעצמאותה של מדינת ישראל.

הפופולריות הנוכחית של דגל ישראל לא ממצה את עצמה באביזרי אופנה שונים. בעוד הצריכה ברוב הענפים יורדת בעקביות, מכירת הדגלים לקראת יום העצמאות עלתה בשיעור משמעותי של עשרה אחוזים. אך גם פה אין מדובר בחגיגה לאומית מהסוג הישן. מבלי לבסס זאת מדעית, איני בטוח שמספר האנשים שמקשטים את רכבם בדגלוני פלסטיק עלה. סביר יותר להניח שחלק מהדגלנים פשוט החליטו שלא להסתפק עוד בדגל אחד שיביע את הפטריוטיות העזה שלהם. עבור רבים, דגל ישראל מתנפנף ברוח הוא כבר לא מחווה לאומית פשוטה, סמלית, אלא פרויקט תעמולני מורכב ועמוס. מכוניות מכל הדגמים מעמיסות על עצמן שניים ושלושה, וראיתי כבר ג'יפ שלכל חלון הצמיד דגלון ועל הגג עוד דגל גדול ומפואר.

גם כמי שסמלים לאומיים לא ממש עושים לו את זה, אני מסוגל להבין את הצורך הבסיסי בסמלים מאחדים. אבל בעוד דגל אחד הוא סמל, חמישה דגלים זה כבר קיטש. ושילוב של קיטש ולאומיות גולש כבר לאזור הדמדומים של הפאשיזם. גבר ססגוני שפגשתי שלשום בפאב מקומי אמר לי כך, בתגובה למכונית עטופת דגלים שחלפה על פנינו: "אתה יודע למה הוא שם שלושה דגלים? כי הוא רוצה שהמדינה תזיין אותו בעצמאות". קשה לנסח זאת טוב יותר.

מעל שלל המכוניות המשייטות ברחובות ומבעד לחלונות הראווה של המרכזים המסחריים, המשמעות הסמלית של הדגל הישראלי נעשית דומה יותר לזו של הדגל האמריקאי או של היוניון ג'ק הבריטי, שני סמלים שמזמן הפכו לפריטי אופנה של תרבות הפופ. לא בכדי מככבים הדגל הישראלי והאמריקאי זה לצד זה מעל חלק מהמכוניות, וחידוש של השנה אפילו מציע דגל שמצידו האחד מגן דוד ומצידו האחר פסים וכוכבים. יותר מכפל משמעויות או רצון להביע הזדהות, נראה שיש כאן סימביוזה וזהות בין שני העמים. החוויה הישראלית והאמריקאית מתקרבות אחת לשנייה בתחום נוסף, מה שמעורר עמוק בבטן דגדוג קל של שמחה. אולי בקרוב גם אנחנו נכבוש את העולם.

ועד אז אנו נותרים עם שאלת מיליון השקל: כיצד עלינו להגיב לגלגולו של המגן דוד מסמל מיסטי קדום עד לכיכובו בקרנבל הנוכחי של היפר קפיטליזם ולאומנות? לכאורה יש פוטנציאל משמח במעבר של סמל כלשהו משדה לאומי לשדה פופי-מסחרי. קצת זילות כבוד לא תזיק לאף אחד באזורנו. אבל על כל המשמעויות ההיסטוריות והפוליטיות של המצולע היהודי, שואה ותקומה וכיבוש ושחרור וכיבוש מחדש, בכל זאת יש משהו קצת צורמני במגן דוד בתור בנדנה. והתשובה לשאלה שלעיל, שחוזרת על עצמה בצורות שונות ללא הרף בישראל, גם היא ידועה: אף אחד לא ממש שואל אותנו. אז אם בני ישראל רוצים להחצין לכדי גרוטסקה את סמלם הלאומי, שיהיה להם לבריאות, כל עוד הם לא חורטים אותו על גופם של צעירים פלסטינים במחסום, כפי שעלה החשד לפני ימים אחדים. אבל הרי לא ייתכן שיש קשר בין שני הדברים. וגם אם כן, לא ראוי להעלותו ביום שכזה. שיהיה לכם חג עצמאות שמח, ואל תתנו למנגל לשרוף לכם את הגבות.