בסופו של דבר, כולנו הגענו לחגוג את האירוע של דודו. לחלוק איתו את שמחתו. אילו היה יכול, היה לוחץ לכולנו יד בכניסה, מברך את האורחים. הלא זו הייתה מעבר לעוד הופעה, אלא ציון דרך בחיים שלו. "אתם לא יודעים כמה אני מתרגש", אמר מיד כשהתחיל לנגן, אבל ידענו. הרגשנו. הבנו. בשביל זה באנו. דודו טסה ממלא את המגרש בשכונת התקווה בקהל אוהד? זה קצת יותר מדי. עזבו את המוזיקה, השירים, האורחים. אי אפשר שלא לשמוח בשבילו.
סגירת מעגל, כיבוש פסגה, רגע פואטי, תקראו איך שאתם רוצים למעמד הסמלי הזה, הכמעט קלישאתי, של הילד שגדל בשכונה, וכמה שנים לאחר מכן מושך אליה אלפי אנשים שבאו במיוחד כדי לראות אותו מופיע במרכזה, בלב לבה. בגלל זה האירוע מתחיל כבר בצעדה שברחובות הקטנים שמסביב לאצטדיון, ואפשר לחוש כמה השכונה השתנתה לאורך השנים, ואיך לא השתנתה בכלל, רק שכיום ציור עם הדיוקן שלו מעטר את קירותיה.
ואין פה שום רצון להתנשא על שכונת התקווה, חלילה, כולנו ישראלים אחרי הכל, שכונה היא הווייתנו במלוא מובן המילה, אבל הקלישאה מתחילה כבר בירידה מהאוטובוס ברחוב האצ"ל, וריח של סיחים על האש באוויר, ריח של פעם. תאורה חלשה ברחובות, סמטאות ללא מדרכות, מבטים חשדניים מהחלונות, מכולת קטנה שמקבלת רק מזומן, והכל בדרך לאצטדיון של פעם, שמזכיר כדורגל של פעם, כבר לא עושים אותם ככה, בלב שכונת מגורים. עם כל צעד רק מתגברת תחושת ה"חיים שכאלה", כי כאמור באנו לחגיגה הפרטית של דודו, שלוקח אותנו למסע אישי, וכולנו מדמיינים אותו כילד, שהפך למלך, והנה אנחנו נכנסים וניצבת מולנו הבמה הענקית בלב המגרש, שמחכה רק לו, וגודל המעמד נחשף בפני כולנו, תודה להוריי שהביאוני עד הלום.
בחור שכונה
ואז מתחילה המוזיקה, ודודו - מבחינתנו הוא תמיד דודו, פשוט דודו, שם שמתגלגל ומנטרל מרחקים ומחסומים, מבחינת כולנו הוא החבר האח ששיחק אותה ומפרגנים לו בכיף - דודו מתחיל לשיר ולנגן, וכמו תמיד, הוא הכל. סינגר-סונגרייטר, מזרחי, ים תיכוני, עיראקי, משתכנז, סלסלן, פיוטן, רוקר, נשמה, גיטריסט ענק, ובעיקר זמר. איך הוא שר.
לא עף על עצמו, קצת נהנה מהפוזה של המיוסר, תמיד מזכיר שהוא עדיין סתם בחור שכונה שמאוהב במלכה, והאורחים המיוחדים עולים להופיע לצדו, כדי לייצר תמהיל של ערב חגיגי. ראשון עולה מארק אליהו עם הקמנצ'ה, וביחד הם מזכירים שהפתיח של "פאודה" הוא הדבר הכי עוצמתי בסדרה הזאת. אחרי זה עולה טונה, אליל בפני עצמו, לא נמעיט בערכו, אבל הוא כל כך רך בהשוואה לדודו.
בין כלי המיתר של מארק אליהו וההיפ-הופ של טונה, הכריזמה הטבעית של טסה מאפשרת לו לא רק להוביל ולשאת את הערב הזה, אלא גם להזכיר שהוא שילוב של הכל, בעל יכולת ייחודית להחזיק את הכל, מזרח ומערב, ישראל היפה. ואז עולה לבמה יהודה קיסר, ביחד עם דודו וטונה הם שרים את "אלינור", ואומנם טונה קצת מתבלבל במילים אבל זה לא משנה, לא פוגם במעמד. כולם שמחים בשביל דודו, ששוב בשכונה עם גיטרה שר זוהר ארגוב, רק שהפעם לא בחדר חזרות קטן וצנוע אלא על בימת ענק.
לפרקים נדמה היה שחסרה קצת אווירת חאפלה באירוע, אבל דודו מבהיר שהגישה שלו לזמר ים תיכוני מושכת לכיוון אחר כשלבמה עולה יאסו יהודה פוליקר, חלוץ המוזיקה היוונית בישראל, שלא לומר סקורר, איש בן 75 שתחת הכנפיים של דודו מקפיץ ומרקיד בנות 20. לרגע הם עומדים על הבמה זה לצד זה - דודו, פוליקר וקיסר - שלושה מהגיטריסטים הגדולים שידענו, וטסה נראה טבעי, בליגה של הגדולים.
מתישהו דודו מעדכן את הקהל שקבוצת הנוער של בני יהודה זכתה הערב בגביע המדינה, והכל מתחבר, בערב שנותן לשכונה תקווה. בסיום אחד השירים משתרבבת להופעה הקלטה של טסה כילד, שר בקול גבוה, שטרם התחלף, בימים שבהם נחשב לנסיך של השכונה, ילד פלא, שכולם ידעו שיום אחד יגיע רחוק. אז הוא אכן הגיע רחוק, פרש כנפיים, אך רגליו נשארו על הקרקע, והנה הוא חוזר הביתה, מגשים עוד חלום נושן, לנגד עינינו.