האם האישה מהתעלה היא הנסיכה האבודה? קראו פרק ראשון מתוך "אני הייתי אנסטסיה"

אנה
טירוף בשניים
1970, 1968

שרלוֹטסוויל, וירג'יניה
17 בפברואר 1970

הלילה, לפני חמישים שנה, אנה קפצה מגשר בברלין. זו לא הייתה ההתחככות הראשונה שלה במוות, ואפילו לא האלימה מכולן, אבל זו הייתה היחידה שהיא הביאה על עצמה במו ידיה. בעלה של אנה, על כל פנים, לא יודע זאת. היא מתבוננת בו מתבונן בה, והיא יודעת שהוא רואה רק זקנה שברירית שחיכתה יותר מדי זמן להוכחת צדקתה. הוא רואה את התדמית המעוצבת בקפידה שהיא מציגה לעולם: כתר שיער כסוף, מקליש, ועיני תכלת יגעות. זִקנה ובלבול והילה ענוגה של חוסר אונים. הרושם הזה רחוק מאוד מהאמת. היא הייתה דברים רבים במשך השנים, אבל לא חסרת אונים. כרגע, בכל מקרה, אנה פשוט חסרת סבלנות. היא יושבת בסלון הזה, מרחק אלפי קילומטרים מעברהּ, ומחכה לפסק הדין.
ג'ק נראה כמו ארנב מבוהל, כולו עצבים ומתח. הוא מזנק מכיסאו וצועד הלוך ושוב בחדר עמוס הרהיטים. "למה הם לא מצלצלים? הם כבר היו אמורים לצלצל."

"אני בטוחה שהקריאו את פסק הדין לפני שעות," אנה אומרת, משעינה את ראשה על מסעד כורסת הכנפיים שלה ועוצמת את עיניה.
החדשות המצפות להם לא יהיו טובות, כך או כך, אבל אין לאנה לב לומר לו זאת. ג'ק כל כך מלא תקווה. הוא כבר כתב הודעה לתקשורת וצילם תמונת פולרואיד כדי שיוכל להביא את שתיהן לעיתון 'דֵיילי פּרוֹגרס' עם בוקר. ג'ק דיבר עם העורך אחר הצהריים והציע שישמרו לסיפור מקום בעמוד הראשי. הוא מקווה להיכנס לכותרות שמעל קו קיפול הגיליון. הוא מקווה לסימני קריאה.
ג'ק אמנם לא הודה בכך, אבל אנה יודעת שהוא מצפה לשובם של העיתונאים. הם כבר חודשים לא מגיעים, והיא חושדת שהוא חש בודד מדי בחברתה ובחברת החיות בלבד. היא קצת מרחמת עליו, על כך שהוא תקוע איתה ככה. אבל לא הייתה דרך אחרת. גְלֶבּ התעקש, ובכל השנים שהכירה אותו, גלבּ בּוֹטְקין תמיד היה החבר הנאמן ביותר שלה, האלוף החסון שלה. הוא מת, כבר שנתיים. אובדן נוסף בשרשרת בלתי נגמרת של אובדנים. ג'ק נחמד אליה - בדיוק כמו שגלבּ הבטיח - ובכל מקרה, קבצנים לא יכולים להיות בררנים. אנה מזכירה זאת לעצמה מדי יום ביומו.
הטלפון מצלצל. שלוש התראות מתכתיות מקפיצות אותם, ואז ג'ק תולש את השפופרת מהעריסה.
"בית מָנָהאן." שתיקה, ואז, "כן, היא כאן. רק רגע." חוט הטלפון לא נמתח על פני החדר, וג'ק מניח את השפופרת על המזנון. הוא מחייך. "זה מגרמניה."
"מי?"
"הנסיך." הוא זורח, ואז מבהיר, כי היו לא מעט נסיכים בחייה: "פרדריק."
אנה חשה דקירת זעם אלימה למשמע שמו. היא לא שכחה את מה שפרדריק עשה, לא שכחה את התלולית השרופה מאחורי הבית שלה בפאתי היער השחור. כל העצמות הקטנות המפויחות. אם החדשות היו מגיעות מכל אחד אחר היא הייתה עונה לשיחה. "אני לא מעוניינת לדבר איתו."
"אבל..."
"הוא יודע למה."
"אני באמת חושב שהגיע הזמן שת-"
אנה מרימה את זרועה, כף ידה מושטת, מין תנועה נחרצת, סופית. "קח ממנו הודעה."
ג'ק מכווץ את פיו אבל לא מוחה. הוא יודע שאין טעם להתווכח. אנה לא משנה את דעתה. היא גם לא סולחת. הוא מרים שוב את השפופרת. "אני מצטער. היא לא רוצה לדבר כרגע. אולי תמסור לי את החדשות?"
ואז היא מביטה בתווי פניו של ג'ק, שצונחים בהדרגה, בתנועות זעירות, שוברות לב. קודם כול החיוך שלו. אחר כך הגבות, המורמות בציפייה. זרוע ימין שלו נשמטת לצד גופו. האוויר יוצא ממנו. "אני לא מבין," הוא אומר לבסוף ומכחכח כאילו בלע רשת קורי עכביש.
"כְּתוב את זה," אנה מורה לו. "מילה במילה." היא לא רוצה לפענח את פסק הדין מבעד לזעמו, אחרי שינתק. אנה רוצה לדעת בדיוק מה אמר בית המשפט לערעורים. ג'ק רגשן מדי ונוטה להגזמות. הוא צריך לכתוב את ההחלטה בשלמותה, מילה במילה, או שפיסות מידע חיוניות יאבדו ברגע שינתק. גלבּ לא היה נזקק להנחיה כזאת. הוא היה יודע מה לעשות. הוא היה יודע אילו שאלות לשאול, אבל גלבּ כבר לא כאן, ושוב, המציאות הזאת מותירה בה תחושת תלישוּת.
"תן לי רגע לכתוב את זה," ג'ק אומר, כאילו זה רעיון שלו. היא מביטה בו כשהוא מפשפש בערמות הניירת על המזנון העמוס, מחפש מחברת עם דפים ריקים. לאחר שלא מצא כזאת, הוא לוקח מעטפה והופך אותה. "קדימה. אני מוכן."
לפני עשור, עורך הדין של אנה אמר לה שהתביעה הזאת היא הממושכת ביותר בכל ההיסטוריה של גרמניה. הערעור החמיר את המצב, האריך אותו עד בלי די, אבל הנה ג'ק עומד שם מולה וכותב את הערת השוליים למסע הצלב שלה על גב חשבון החשמל שלהם, בכתב היד המסודר והקריא שלו. הוא לא משרבט אלא מעצב כל מילה בקפידה דייקנית, מבקש מדי פעם מפרדריק לחזור שוב על דבריו.
לג'ק ואנה אין חברים רבים. הם לא נשואים זמן רב, רק שנתיים, והזוגיות שלהם מבוססת על נוחות והכרח, לא על רומנטיקה. הם זקנים ומרוכזים בעצמם ולא מתאימים למעמד החברתי המכובד של העיר האוניברסיטאית הציורית והיפה הזאת. אבל קומץ אנשים - בעיקר מרצים לשעבר באוניברסיטת וירג'יניה, כמו ג'ק - אמורים להגיע בקרוב. אנה לא רוצה לדעת איך שכנע אותם לבוא. האירוח היה מוזר ומביך גם לוּ פסק הדין היה לטובתה. עכשיו זה יהיה עינוי. אנה מחליטה שלא תהיה מסיבה הלילה. היא לא מסוגלת לארח זרים הערב.
אבל ג'ק, ברוב התלהבותו, הכין חגיגה שלמה. חדר האורחים הקטן שלהם עמוס במגשי פירות וכריכים. ביצים ממולאות ומבחר גבינות. מלפפונים חמוצים זעירים ונקניקיות קוקטייל שקיסמים נעוצים בהן. הוא אפילו קנה שלושה בקבוקי שמפניה, שמונחים סגורים בקערת קרח מתחת לשרשרת אורות חג מולד שהוא הצמיד אל התקרה. אנה נועצת מבט חשדני בבקבוקים. היא לא נגעה במשקה הזה כמעט ארבעה עשורים. בפעם האחרונה שאנה שתתה שמפניה היא בסוף מצאה את עצמה עירומה על גג בניין בניו יורק.
כל התפאורה סביבה נראית קיטשית ומוגזמת בחגיגיותה - ממש כמו בעלה. ג'ק קנה כתר יהלומים מזויף בחנות התחפושות ליד קמפוס האוניברסיטה, לרגל האירוע. הוא מונח על כרית קטיפה אדומה צעקנית, לצד השמפניה. הוא מת להכתיר אותה מרגע שהכירו, ורק היום, מתוך תקווה לפסק דין חיובי, היא נענתה לגחמה שלו. אבל התקווה הזאת נגוזה עכשיו. כובתה בהבל פיו של שופט גרמני בצד השני של העולם.
"תודה לך," הוא אומר לבסוף ומוסיף בשקט, כמעט בלחישה, "כן, אמסור. אני מצטער. אתה יודע איך היא לפעמים. אני בטוח שהיא תדבר איתך בפעם הבאה. להתראות."
כשהוא פונה בחזרה אל אנה, ג'ק מצמיד את המעטפה לחזהו. הוא לא מדבר.
"אנחנו צריכים לצלצל לאורחים ולהגיד להם שהמסיבה מבוטלת," היא אומרת.
הוא נראה מרוסק. "אני כל כך מצטער."
"זאת לא אשמתך. עשית מה שיכולת." משיכת כתפיים. נשימה עמוקה. "מה פרדריק אמר?"
"הערעור שלך נדחה. הם לא ישנו את פסיקת בית המשפט המחוזי."
"את זה הבנתי. תאמר לי מה הוא אמר בדיוק."
ג'ק משפיל מבט אל הנייר. "הם מתייחסים לטיעון שלך כאל 'נוֹן ליקוֶוט'."
"מעניין."
"מה זה אומר?"
"'לא ברור' או 'לא מוכח'."
כשג'ק מזעיף פנים הוא מכווץ את פיו עד ששפתו העליונה כמעט נוגעת באפו. זו הבעה מוזרה, ילדותית, והוא מעלה אותה על פניו בתכיפות רבה יותר ככל שהוא מכיר אותה זמן רב יותר. "זה בגרמנית?"
"לטינית."
"את יודעת לטינית?"
"מעט מאוד, בשלב הזה." אנה מנופפת לעברו. "תמשיך."
"השופטים אמרו שאף שמותך מעולם לא הוכח, גם הימלטותך מעולם לא הוכחה."
"אה. מחוכם." היא מחייכת למשמע הדילמה הזאת. מלכוד 22 ברור ומוחלט. הרי אי אפשר להוכיח את הימלטותה ללא הצהרה רשמית על זהותה מטעם בית המשפט. "קרא בבקשה את השאר."
ג'ק מחזיק את המעטפה במרחק כמה סנטימטרים מאפו ומקריא באיטיות את פסק הדין. "'לא הכרענו שהתובעת היא לא הנסיכה הגדולה אנסטסיה, אלא רק שבית המשפט בהמבורג פסק את פסיקתו ללא כל טעות משפטית וללא כל שגיאה מנהלתית'." הוא מרים את עיניו. "אז הם החליטו... כלום?"
היא מנענעת את ראשה לאט ואז בנחישות רבה יותר. "הו, הם החליטו הכול."
"זה בגלל התצלום ההוא, לא? בית המשפט ודאי ראה אותו. אין שום סיבה אחרת שיפסקו נגדך. לעזאזל עם רספּוּטין הזאת. לעזאזל איתה!" ג'ק מתחיל לצעוד הנה והנה שוב. "אנחנו יכולים להוציא הצהרה..."
"לא. זה נגמר." אנה זוקפת את סנטרה במלוא הכבוד שהיא מסוגלת לו ומשלבת את ידיה בחיקה. היא מלכותית ונחרצת. "הם לעולם לא יכירו בי רשמית כאנסטסיה רוֹמנוֹב."

שנתיים קודם לכן
שרלוטסוויל, וירג'יניה
23 בדצמבר 1968

אנה לא רוצה להתחתן עם ג'ק מָנָהאן. היא הייתה מעדיפה להתחתן עם גְלֶבּ. אפילו אחרי כל הצרות שהוא חולל במהלך השנים. אבל הסיפור שלהם הוא סיפור של התחלות קטועות והחמצות חוזרות. תזמון גרוע. מרחק. החלטות נחפזות. הם לא נועדו להיות זוג. במקום זאת, גלבּ דחק בה להתחתן עם ג'ק. כל הפיאסקו הזה היה רעיון שלו - בית המשפט, השמלה הוורודה המטופשת, זר הוורדים והאצטרובלים, כובע פרוות השפן, שהיא אמורה לחבוש מחוץ לבית המשפט מול הצלמים (שג'ק הזמין לשם כי האיש הארור הזה לא מסוגל שלא לעורר מהומה בכל מקום שהוא מגיע אליו). גלבּ התעקש שהכובע משווה לה מראה שהולם את תפקיד הנסיכה הגדולה הרוסייה. היא מסרבת לחבוש את הדבר הזה. שפן מסכן.
באוגוסט, כשהם דנו בתוכנית המגוחכת הזאת, גלבּ תלה את האשמה במצב בריאותו. הוא לא יכול להתחתן איתה בעצמו כי אז היא תיאלץ לטפל בו. אנה חושבת שזה עונש שנובע מטינה ארוכת שנים. שן תחת שן. עין תחת עין. הוא אהב אותה במשך עשורים, והיא מעולם לא הייתה מסוגלת להחזיר לו אהבה באופן מלא. עכשיו הוא משמש כעֵד לנישואיה הלא רצויים. למעשה, הוא השושבין.
שלג צונח מחוץ לבית המשפט. לא סערת רסיסי שלג קשים, זועמים, כמו בגרמניה, אלא פתותים עבים, מנומנמים, שמתעופפים ומרחפים אט-אט עד שהם מגיעים לאדמה. שלג עצלני. שלג אמריקאי.
לאנה היה רק מפגש אהבים אחד ויחיד מאז הקיץ הצלול ההוא בבוואריה, לפני כל אותן שנים, אבל גלבּ המשיך הלאה. התחתן. הוליד ילדים. הם מעולם לא דיברו על כל השנים בין לבין ואין טעם להעלות אותן לדיון כעת. אנה בשנות השבעים לחייה - זקנה מכדי להתחתן בכלל, ועוד בפעם הראשונה. ג'ק מנהאן צעיר ממנה בעשרים שנה. הוא מרצה לשעבר, שמאוהב בהיסטוריה הרוסית ובה - או לפחות בדימוי שלה. כך או כך, הוא לא ממש התנגד להצעה כשהתוכנית הוצגה בפניו. ההיסוס היחיד שג'ק הפגין התבטא במבט ארוך וסקרני שנעץ בגלבּ. ניסיון להעריך את מידת היקשרותו לאנה ואת נכונותו לוותר עליה.
עלה בדעתה, בשלב הרבה יותר מאוחר, שהיא לא שקלה את עניין יחסי המין. ג'ק צעיר. או לפחות צעיר ממנה. והיא... ובכן... היא לא. המחשבה על מימוש הנישואים כמעט גרמה לה לסגת מכל הסידור הזה. כל ההורמונים שלה מזמן הצטמקו, הפכו לאבק ונישאו ברוח. בימים אלה תשוקה היא מבחינתה זיכרון חביב ותו לא.
על כל פנים, גלבּ דאג גם לנושא הזה והבטיח לה שמין הוא לא חלק הכרחי מהעסקה. יהיו לה ולג'ק חדרי שינה נפרדים. אלה יהיו נישואים חוקיים, ודי יהיה בהם להשאיר אותה בארצות הברית אחרי שיפוג תוקף הוויזה שלה, בעוד שלושה שבועות, אבל אלה יהיו נישואי נוחות בלבד. גלבּ נשבע בכך אינסוף פעמים, על בקבוק היין האחרון שחלקו ביניהם. ג'ק לא יניח עליה יד. אלא אם כן היא תרצה בכך. מדוע גלבּ הוסיף את החלק האחרון הזה, היא לא יודעת בוודאות. הוא לא הביט בעיניה כשאמר זאת, והיא לא ענתה לו. זאת הייתה רשעות קטנה. ככה זה ביניהם, ככל הנראה. פצעים קטנים. חתכי נייר. צורבים אבל לא פוגעים ממש. אולי טוב שהם לא מתחתנים זה עם זה, אחרי הכול.
גלבּ מתגנב אל חדר ההסבה שלצד אולם בית המשפט וסוקר את גזרתה הזעירה, הדקיקה. "את נראית טוב."
הוא נראה מותש וחיוור ורופס. הוא איבד ממשקלו לאחרונה וכתפיו, שהיו רחבות פעם, הוצרו עם הגיל והמחלות. אנה רוצה לשאול את גלבּ אם מצב הלב שלו החמיר, אבל היא חוששת מתשובתו. אז היא אומרת, "אני נראית מגוחכת."
"כל הכלות נראות מגוחכות. לכן הן מקסימות כל כך."
אנה מסתובבת בחזרה אל החלון. שעת דמדומים, מחשיך מרגע לרגע, האור מעליהם משתבר בזכוכית החלון ומשקף אליה את בבואתה. היא נוגעת בלחייה בידה. ממששת קמט עמוק ועוד קמט, כל אחד מהם מספר סיפור שהיא החליטה מזמן לשכוח.
"אני זקנה מדי בשביל זה," היא אומרת.
"אני יודע."
"אז אתה מודה בכך?" היא בוחנת גם את ההשתקפות שלו, מרחפת מעל כתפה. "אבל בלי התנצלות, אני מבינה."
"זה, או שתחזרי לגרמניה," הוא אומר. "לא נשאר לנו זמן."
"זה תמיד המצב שלנו, לא?"
"ספינות בחשכה," הוא לוחש ומניח יד גדולה וחמימה על כתפה. "את מוכנה? סמל פֵּייס מחכה. וגם ג'ק."
"סמל?"
"השופט מוריס הודיע הבוקר שהוא חולה."
אנה מסתובבת אליו ומביטה, לא בפניו אלא בקשר עניבתו. היא נועצת מבט בפסים האדומים והכחולים של הבד, קווים דקים שמתעקלים לתוך עצמם, מתפתלים ומתהפכים. גם אנה כולה קשרים ופיתולים פנימיים, אבל עכשיו, פתאום, זורמת דרכם שמחה.
"אז מי יחתן אותי," היא שואלת, מטה את סנטרה כדי להישיר מבט אל העיניים הירוקות המנצנצות שלו. "לא כומר, לא שופט, אלא שוטר?"
"זה מעניק משמעות חדשה לגמרי להקראת זכויותייך, לא?"
הם צוחקים צחוק רם וממושך. היא פונה שוב אל החלון, והם עומדים בשתיקה נעימה, מתבוננים בשַרלוֹטסוויל הנעלמת מתחת לשלג.
לבסוף אנה מטה את ראשה לאחור ומשעינה אותו על חזהו של גלבּ. "איך הגעתי לכאן?" אנה נאנחת, יודעת כבר את התשובה. היא הגיעה לכאן, היא שרדה, בכך שתמיד עשתה את מה שצריך לעשות.

"אני הייתי אנסטסיה" / אריאל לוהון. מאנגלית: רנה ורבין. 414 עמודים. כתר ספרים.