"זה לא ספר שואה" אומר צחי טרנו, מחבר "טרנוצ'אנו", כמעט בכל הזדמנות, ובדבקות שמזכירה את זו שבה הגן עליו אביו מפני הזיכרון - ושהוא מציין זאת בפעם השלישית או הרביעית, נדמה שמשהו מהדיאלוג הסמוי שבין האב לבנו עבר בירושה.
ראשיתו של הדיאלוג הוא כאשר האב, מקס, מאושפז בבית החולים "הלל יפה" בחדרה, והוא כבר בן 92. אל החדר נכנס רופא והחל לשאול את החולה כמה שאלות בסיסיות כדי לבחון את מידת צלילותו, לפני שיחתים אותו על טופס הסכמה לניתוח.
התשובות היממו את טרנו הבן, שלקח לו שנייה לזהות שאביו מנהל עמו את השיחה שלא ניהל מעולם, מעל לראשו של הדוקטור ובאמצעותו: "מעולם לא סיפרתי לילדים שלי על מה שעברתי", אמר האב כאילו-לרופא. "אלה דברים שאי אפשר להבין ואי אפשר לתאר", הוסיף, ואחר אמר: "עשיתי הכל כדי להיות האבא הכי טוב שיכולתי, אני לא יודע כמה הצלחתי".
חייו של מקס הגיעו אל סיומם מקץ כמה שבועות למן אותה שיחה, אבל באותה השנייה שהסתלק האב מן העולם, נולד מחדש סיפור חייו, זה שהוסתר מילדיו כדי לאפשר להם חיים מוגנים ככל שניתן. במעומעם זכר צחי-הבן את דבר קיומה של קלטת וידאו שמעולם לא צפה בה, עליה מוקלטת עדות שנתן האב לארכיון שפילברג, בפרויקט הגדול שאוצר את סיפוריהם של ניצולי שואה ברחבי העולם.
הצפייה הדהימה אותו: מאחורי הפנים המוכרות כל כך והקול הצלול, הסתתר סיפור חיים שלא הכיר.
שלוש שאלות, שלושה נרות
התיעוד גרם לו לצאת למסע ברחבי רומניה, בנתיב סיפור חייו של אביו - סיפור מטורף על מי שעולמו חרב עליו, שהקרובים לו ביותר נספו ובעיקר של מי שהמציא את עצמו מחדש, כשחקן שהיה לכוכב תיאטרון ברומניה של ראשית ימי השלטון הקומוניסטי, אולי גם בזכות היכולת להתנתק מעצמו ולהיות לאחר, היכולת שסייעה לו לשרוד כנגד כל הסיכויים.
באחת מסצנות השיא של הספר, מגיע מקס לבית משפחת הדוד שלא הכיר:
"איפה אבא?" שואל הדוד, ומקס עונה: "הרגו אותו". "ואמא?" ממשיך הדוד - ומקס עונה "איננה". "ואשר?" שואל הדוד ונענה "גם איננו".
בכך תמה השיחה בין הדוד לאחיינו ששרד, שלוש שאלות, שלושה שמות שהיו לשלושה נרות נשמה, שהודלקו בבית משפחת המחבר בכל ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. זו הייתה העדות היחידה לקשר כלשהו שמתקיים בין החיים הבטוחים בארץ ישראל לבין אלה שנגדעו ברומניה, הילדות שנקטעה עבור מקס.
"טרנוצ'אנו. הקול שלא דיבר", ספר הביכורים של צחי טרנו הוא למעשה ביוגרפיה של אביו, שמבין דפיה עולים הקווים לדמותה של הירושה הקשה שביקש למנוע מילדיו.
"זה לא ספר שואה" מתעקש טרנו - ואולי מתכוון לכך שזה אינו רק מסע תלאות אלא גם סיפור של ניצחון, של שחרור, של הגשמת צוואתה של אם הגיבור, הסבתא שמעולם לא פגש אפילו בסיפור, שביקשה-צוותה על בנה להקים משפחה - אם כל זה ייגמר כשיהיו עוד יהודים בחיים.
אז האם זהו סיפורה של דמעה או אולי של אנחת רווחה - ואולי בכלל שילוב של השתיים לבכי של שחרור והקלה?