לרגעים מסוימים נראה היה אמש שיושבי היכל מנורה מבטחים חיים ביקום אלטרנטיבי. בזמן שמאות אלפים מקבלים התראות קיצוניות, רבבות צופים הריעו ביד אליהו לסלים של הפועל תל אביב והפועל ירושלים. נו, אז משרד החינוך הודיע שמתבטלים הלימודים מחר. הנה, אפילו "חתונמי" משודרת כרגיל. כולו הפצצות בצפון. ממתי, כמו שצייץ אמיר שפרלינג, זהו חלק ממדינת ישראל?
ואז הגיע הרגע שמבשר על כך שמשהו רציני קורה פה, אירוע מפחיד ששתי המילים היחידות שמסוגלות לתאר אותו הן "יונית" ו"לוי". כשהיא מפציעה על המסך שלכם בכל שעה שאינה 20:00 עד 21:30, אתם יודעים שהצרות בפתח, כמו הזאב מ"ספרות זולה", רק הפוך. השמועה על היונית שאינה מבשרת שלום הגיעה, כנראה, לדרום תל אביב, שם חיכו שיסתיים הרבע השלישי והודיעו לקהל שהוא צריך ללכת. לשחקנים אמרו שהם דווקא יכולים להישאר ורצוי שיעלו לפרקט כי המשחק ממשיך. בצד של ירושלים פחות השתכנעו. בשלב הזה כבר היה ברור לכולם, מדן ועד אילת, שעשינו Rewind לחודש מרץ המטורלל. אגב, לא שבדן היו צריכים את ההבהרה הזאת. הם עדיין על Play, שם הסרט לא נגמר.
פתאום הכול הרגיש מוכר. הנה אברי ושרקי מוקפצים לרצועה ארוכה וגם אודי סגל ב-13 נערך למשדר ארוך שמחלחל לאחת לפנות בוקר. רצועת הפרשנים המוכרת הגיעה בריצה, ברהנו טגניה התייצב במטה מד"א וד"ר קובי ברדה, האיש שמנסה פעם אחר פעם לחדור ללא תוחלת למחשבותיו הכאוטיות של דונלד טראמפ ולעשות בהן סדר, עלה בשיחת זום. הנה גם אל"מ אופיר כהן, מסביר פיקוד העורף, שחוזר לחיינו עם מסרי המיגון והמוכנות של הציבור ומבקש ללכת רק למקומות עבודה שניתן להגיע בהם למרחב מוגן.
אלא שמשהו בכל זאת השתנה. שלא כמו בסבבי הלחימה הקודמים, שבהם תקפנו ראשונים או לכל הפחות הגבנו בכוח, הפעם הנשיא דיבר עם ראש ממשלת ישראל ודרש ממנו להבליג. כלומר, הוא דיבר עם ראש ממשלת ישראל כמו שהוא מדבר לאחרונה בקביעות עם ראש ממשלת ישראל: דרך ברק רביד. המשפט הקטן הזה - "טראמפ אמר לי שיגיד לנתניהו לא להגיב" - היה הסיכה בבלון מפונצ'ר ממילא. בהבזק אחד מעט האוויר שעוד היה באולפנים יצא. בני סבתי, שרק שעות בודדות לפני כן ספר ב-X לאחור את שעותיו של מוחמד קליבאף על פני כדור הארץ, חזר לקונן על אוזלת היד של טראמפ ועל חוסר ההבנה של האמריקנים את שפת המלחמה האיראנית. ניר דבורי דיבר כמעט בלחש ולא היה קרוב אפילו לומר Boots on the ground. ברור שמשהו לא טוב קורה.
השלב הבא בחיפוש התקווה חנה אצל דובר צה"ל, אבל גם תא"ל אפי דפרין נראה מרוקן. הוא דיבר על יכולות ההגנה המדופלמות, לרלר משהו על מוכנות ולא השתמש אפילו פעם אחת בביטוי "נגיב בעוצמה". קל להשמיץ כרגיל את דפרין ולהתגעגע לדניאל הגרי, אך נראה שגם הדובר הקודם והאהוד לא היה מרים את המורל ברגע השפוף הזה.
ב-5 בנובמבר 2024, כשנתניהו פיטר את שר הביטחון יואב גלנט, יצאו ההמונים לרחובות. כמו בליל גלנט הקודם, 20 חודשים לפני כן, הם חסמו את איילון, הבעירו צמיגים והרעימו קולם, אבל במקרה הזה ידעו שהקרב אבוד. קולגה מהמערכת שנכח שם סיפר לי בבוקר שלאחר מכן ש"זה לא היה אותו דבר". את האווירה אז הוא תיאר כייאוש מוחלט - המעשים אותם מעשים, התחושה שונה לחלוטין. להבדיל (ואולי, לאור הנסיבות והשר הכושל המכהן היום במשרד הביטחון דווקא לא מוכרחים להבדיל), גם כאן הדמויות בטלוויזיה היו אותן דמויות, אבל הטון שונה ב-180 מעלות. התרוממות הרוח של הפרשנים מתחילתו של מבצע "שאגת הארי" התחלפה בדמדומים ובקינות.
ואולי בכל זאת יש משהו מאחד בסיפור הזה, שכן לאלה הנמנים עם הרצון להמשך המלחמה ותומכים במתקפה הישראלית על איראן ולאלה שמעוניינים שתיפסק היה הלילה מכנה משותף: תחושה של תבוסה.