לורי יצאה בקושי מהמונית אל הערפיח הכבד של סוף הקיץ ואל השקט של רחוב מהמיקוד הנכון, מודעת לכך שגם אם חושיה מעורפלים מרוב שכרות, השכנים בעלי המשפחות שוכבים עכשיו במיטותיהם ומקללים את הקקופוניה שיוצרת מישהי שיוצאת ממונית.
המנוע הפועם, הקולות העולים ויורדים בשיחה, טריקת הדלת הכבדה, רעש נעלי העקב על המדרכה.
שבועיים קודם לכן הצליחו השכנות האחיות לנהל ויכוח בן עשר דקות בשאלה של מי הַקיא שם, עד שלורי כמעט יצאה החוצה בפיג'מה לשלם בעצמה את הקנס על הלכלוך.
אה, גיל העמידה קרא לה. פפפ, על מי היא עובדת! דן תמיד קרא לה מרת טיגי־וינקל, על שם הקיפודה בספר של ביאטריקס פוטר. במעונות, היא היתה הבחורה שגידלה שורה של עציצי ריחן במטבח המשותף.
היא לחשה לנהג בקול רם, "העודף בשבילך," התכופפה מתחת לצמח המטפס שמעל הכניסה לבית, גיששה כעיוורת אחר המפתחות בעומק התיק ושוב חשבה: צריך לשים פה
מנורה.
היא התאהבה מהרגע הראשון בבית הדו־משפחתי האדוארדי עם החלונות הבולטים, והרסה את סיכוייהם להוריד במחיר כשהסתובבה עם סוכנת הנדל"ן וברברה עוד ועוד על כמה היא מתה על הבית. הם קנו אותו במחיר הכי גבוה שיכלו להרשות לעצמם באותה תקופה, ולדעתה של לורי הוא היה שווה כל גרוש.
היא אהבה לציין שהסלון שלהם דומה כמו שתי טיפות מים לסלון שהופיע על עטיפת האלבום Definitely Maybe של אואזיס, כולל הוויטראז', העציץ עם הדקל והכוסות המלאות למחצה ביין אדום בכל מקום.
מתחת לתריסים נראה זוהר דבשי צהבהב — או שדן השאיר לה אור דולק או ששוב היו לו נדודי שינה, והוא נרדם על הספה מול החדשות של הבי־בי־סי בווליום נמוך כשכפות רגליו מיטלטלות באוויר.
לורי חשה גל קטן של אהבה כלפיו, וקיוותה שהוא ער. זאת היתה תחושה אמיתית, אבל היא ידעה שבחלקה היא גם נובעת מערב מתיש בחברת זרים, שבו התגעגעה הביתה והרגישה כמו דג מחוץ למים. לא שייכת.
כאישה לא־לבנה שגדלה בהֶבְּדן ברידג', לא התחשק לה לחזור לתחושה הזאת. גם בעיר הקוסמופוליטית אמרו לה לעתים קרובות, "אוי, אני מתה על המבטא שלך!" והתבדחו על כך שיש לה מבטא יורקשיירי. "לא כל יום שומעים בחורה שחורה עם מבטא צפוני, חוץ מההיא מהספייס גירלז," אמר לה פעם לקוח ישר
בפרצוף.
היא חשבה שדן כנראה חיכה לה, אבל ברגע שראתה אותו ידעה שמשהו ממש לא בסדר. הוא עדיין היה לבוש, וישב על הספה ברגליים פשוקות, ראש כפוף וידיים לפותות. הטלוויזיה היתה כבויה, לא התנגנה שום מוזיקה ולא היו שאריות ממשלוח אוכל.
"הַיי," הוא אמר בקול מוזר כשלורי נכנסה לחדר.
לורי ניחנה ביכולת הזדהות. כשהיתה קטנה, היא אמרה פעם לאמה שנראה לה שאולי היא טלפתית, ואמה המשועשעת הסבירה שהיא פשוט קולטת רגשות באינטואיציה. אבא שלה היה אומר שלורי נולדה בת ארבעים. היא אף פעם לא ענתה לו שזה עדיף מלהיוולד בן תשע־עשרה ולהישאר ככה.
האוויר היה דחוס בדברים איומים שלא נאמרו, והאנטנות שלה קלטו אותם בקלות כזאת שהיא נתקפה בחילה.
לורי הידקה אל חזה את מחזיק המפתחות בדמות בֶּגפּוּס החתול המצויר, ואמרה: "אוי, לא, מה? משהו קרה לאחד ההורים? בבקשה תגיד כבר. תגיד מהר."
"מה?"
"אני יודעת שזה משהו רע. תגיד ישר בלי הקדמות."
לורי שתתה שישה או שבעה משקאות, אבל באותו רגע היא היתה פיכחת לגמרי ומלאת אדרנלין.
דן נראה מוטרד. "לאף אחד לא קרה כלום."
"לא? אה! פאק, הבהלת אותי."
היא צנחה בהקלה על הספה בזרועות פרושות לצדדים כמו ילדה.
היא הביטה בדן והדופק שלה התייצב. הוא הסתכל עליה בהבעה מוזרה.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא חשה הערכה, מין גאווה של בעלות, כשהתפעלה מכך שתחילת גיל העמידה הולמת אותו כל כך. בנעוריהם הוא היה שמנמן ועליז, חמוד ושובב אבל לא חתיך, כמו שסבתא שלה ציינה בשמחה. ועם שִׂפְתּוּת קל ששנא, אבל למרבה הפלא תמיד כבש את לב הנשים. לורי אהבה את השפתות מהרגע הראשון שדן דיבר איתה. עכשיו שערו השטני הכסיף בכמה מקומות, עצמות הלחיים שלו התחדדו והוא הרגיש יותר נינוח עם עצמו. הבחורות בעבודה היו אומרות שהוא נראה כמו "אבא שווה". או שהוא יהיה כזה.
"שוב לא הצלחת לישון?" שאלה. בזמן האחרון היו לו נדודי שינה בגלל המינוי לראש המחלקה. הוא היה מתעורר בשלוש בבוקר בזיעה קרה.
"לא," הוא אמר, ולורי לא ידעה אם הוא אומר לא, לא הצלחתי, או לא, זה לא העניין.
היא הציצה לעברו. "אתה בסדר?"
"בקשר להפסקה של הגלולות בחודש הבא. חשבתי על זה. ואז התחלתי לחשוב על הרבה דברים."
"כן...?" לורי הדחיקה חיוך ידעני. עכשיו היא הבינה את האווירה ואת החרדה. הנה זה בא, חשבה. זאת היתה קלישאה מוכרת במעבר להורות. חלק מכל דרמה מתוסרטת, זמן קצר אחרי שהזוג ראה תוצאה חיובית על מקל הבדיקה.
כדאי לקנות מכונית גדולה יותר? האם הוא יהיה אבא טוב? האם יישארו אותם אנשים?
1. לא. ממילא לא היתה להם חניה למיניוואן.
2. בטח! אולי הוא יכול לעשות פחות פרצופים, אבל זה הכול. ממה שלורי ידעה, לילדים יש נטייה אוטומטית לרפא רחמים עצמיים מיותרים. לפחות בחמש השנים הראשונות.
3. כן. אותם אנשים, אבל טובים יותר! (בעצם, ללורי לא היה שום מושג לגבי השאלה האחרונה. אם יפרו וירבו, יעברו לפחות עשרים שנה עד שהבית יהיה שייך שוב רק לשניהם, והיה מפחיד להזמין פולש גמדי תלותי ורודני שיפריע לפרטיותם ולסטטוס קוו המספק שלהם.)
אבל בין בני זוג מקובל להעמיד פנים שאתם בטוחים בדברים הבלתי נתפסים בכל פעם שבן או בת הזוג זקוקים לנחמה. ובשעת הצורך, לשקר בלי בושה. דן יגמול לה על כך כשתחזור ממסע קניות כושל ותשאל בבכי אם הגוף שלה ייראה שוב כמו
פעם.
"אני לא יודע איך להגיד את הדברים האלה. אני יושב פה מאז שיצאת ומנסה לחשוב על המילים הנכונות, ואני עדיין לא מצליח."
זאת היתה הגזמה, כי כשלורי יצאה הוא התקלח והקשיב לשידור כדורגל ברדיו, אבל היא לא אמרה את זה.
"תשמעי," אמר דן. "הבנתי משהו. אני לא רוצה ילדים. בכלל. אף פעם."
הדממה התארכה.
לורי הזדקפה במאמץ היות שהנעליים הטיפשיות שלה — נעלי עקב כסופות שהתאהבה בהן בסלפריג'ס, ש"ייראו טוב עם לק סגול", לדברי המוכרת — לא עזרו לה לעמוד ביציבות.
"דן," היא אמרה בעדינות. "הספקות האלה לגמרי נורמליים. גם אני מרגישה ככה. כשזה מתחיל להיות מציאותי, זה מפחיד. אבל אנחנו יכולים לעשות את זה. קטן עלינו. כשעושים ילד, מחזיקים ידיים וקופצים."
היא חייכה אליו, בתקווה שיֵצא מזה בקרוב. היא הרגישה שהתפקידים שלהם התהפכו — הוא דורש שיחה רצינית, והיא רוצה לתת לו הרגשה שהיא מתייחסת אליו ברצינות כדי שתוכל ללכת לישון. דן מתח את אצבעותיו כשידיו בחיקו ולא הביט בה.
"ואני זאת שאצטרך ללחוץ וללדת," היא הוסיפה. "אל תחשוב שלא חיפשתי בגוגל 'קרעים מדרגה שלישית'."
היא ראתה את הקמטים העמוקים במצחו וקלטה שלא תצליח לשכנע אותו בבדיחות.
היא הרגישה שהם רצים במהירויות שונות, היא נושאת איתה את הרעש ואת פרטי הבילוי שלה כמו נחיל דבורים, והוא כנראה העביר את הזמן במחשבות ובבהייה בצללים בהדפס המלנכולי של אדוארד הופר שהם תלו מעל האח, בדאגות לעתיד.
"זה לא רק עניין הילדים. אני לא רוצה שום דבר שאת רוצה. אני לא רוצה... את זה."
הוא העיף מבט מאשים בחדר.
פרקט משויף?
"למה אתה מתכוון?"
דן התנשם והתנשף, כאילו התכונן למאמץ גופני. אבל הוא לא אמר דבר.
"...אתה רוצה לדחות את זה בכמה שנים? דיברנו על זה. אני בת שלושים ושש וזה יכול לקחת זמן. לא כדאי להתעסק עם הפריות ולהצטער שלא עשינו את זה קודם... אתה יודע מה קלייר אומרת. אם היא היתה יודעת כמה זה יהיה נפלא, היא היתה מתחילה בגיל עשרים."
זאת היתה טעות להזכיר את החברה הספציפית הזאת מחוג מכריהם, ולורי התחרטה על כך מיד.
קלייר שעממה אותם בדיבורים על הבת שלה, ובאופן כללי היתה קוץ בתחת. אירוני שאלמלא סבלו ממנה כל כך, אולי הם כבר היו עושים ילדים. לעתים קרובות הערבים במחיצתה נגמרו בכך שאחד מהם היה רוטן: תגיד.י לי אם אתנהג כמוה, נכון?
"אתה יודע מה אומרים. אף פעם אין זמן מושלם לעשות ילד," היא הוסיפה. "אם —"
"לורי," הוא קטע אותה. "אני מנסה להגיד לך שאנחנו לא רוצים אותם דברים ולכן אנחנו לא יכולים להיות יחד."
היא התנשפה. שהוא יגיד דבר כל כך גועלי ומגוחך רק כדי להבהיר את כוונתו? אחר כך פלטה צחוק קטן וחלול כשהתחוור לה: עד כדי כך גברים פוחדים מבַּגְרוּת. זה לא היה אמור להפתיע אותה, בהתחשב באביה, אבל למרות זאת היא ממש התאכזבה ממנו עכשיו.
"בחייך, אתה הולך לעשות מזה מקרה חירום ענקי כדי שאני אגיד לך שהכול תלוי בהקמת משפחה או משהו? כדי שהכול יהיה באשמתי כשכבר רבנו על זה חמש פעמים ברציפות?"
דן הביט בה.
"אני לא יודע איך עוד להגיד את זה. אני לא מאושר, לורי."
לורי התנשמה והתנשפה: דן לא עבד עליה, הוא רצה ממנה הבטחה ישירה שתמשיך לקחת גלולות. היא תצטרך לקוות שיחזרו לדבר על זה בעוד שנה. היא היתה מודעת לכך שחלון ההזדמנויות נסגר כרגע לגמרי, ושהיא עלולה לנטור לו טינה על כך. היא לא תוכל לרמות אותו, להעמיד פנים שהיא לוקחת גלולות ופתאום אופס. כך אמא של לורי נכנסה איתה להיריון, והיא ידעה שיש לכך השלכות לכל החיים.
"זה רק מפני שאני רוצה ילדים?"
היא תוותר על זה כדי להישאר איתו, היא ידעה את זה בתוך שבריר שנייה. שום דבר אחר לא בא בחשבון. לא מאבדים מישהו שאוהבים רק בגלל אהבה היפותטית למישהו שעוד לא קיים. שאולי לא יתקיים לעולם.
"זה, ועוד דברים. אני לא... זה כבר לא המקום שאני רוצה להיות בו."
"אוקיי," היא אמרה ושפשפה את פניה העייפות. היא הזדעזעה מהקיצוניות שהיה מוכן להגיע אליה רק כדי להשיג את מה שרצה.
בעצם, היא הרגישה שעוד רגע תבכה. כבר היו להם ריבים שבהם אחד מהם היה מאיים במעורפל לעזוב, בדרך כלל כשהיו שתויים ובני עשרים ודפוקים, ולמחרת מי שאיים היה מרגיש נורא מרוב אשמה.
לא התאים לדן לעשות את זה עכשיו, בגילם, ולא משנה כמה הוא נלחץ מהאחריות שבאבהות. זה היה ממש אכזרי.
"...אוקיי, ניצחת. אני אמשיך לקחת גלולות בינתיים. אוף, דן."
דן הסתכל עליה בהבעה המומה ולורי קפאה במקומה, מפני שהיא שוב קראה את הבעתו.
הוא לא נדהם מכך שהסכימה. זה לא היה מהלך פתיחה. הוא רצה להיפרד.
היא סוף־סוף הבינה. הבינה שהוא רציני, שזה הסוף.
כל השאר היה לגמרי מעבר להבנתה.
"אם לא היינו נפגשים" / וארי מקפארלן. תרגום: אסנת הדר. הוצאת לב אדום.