את הריאיון הזה היה מוטב לגנוז כבר אחרי הדקה השלישית שלו: אחרי שעמרי אסנהיים גומר להלל ולשבח את אילה חסון - ואף מעניק לה את מה שנראה ככבוד הכי גדול שהיא מייחלת לו: מודה שהוא קצת מפחד ממנה, מגיעה הסיבה לכך שאין ולא יהיה לריאיון הזה שום ערך או תועלת לצופים.
שי נשר, בן זוגה של חסון, הוא סוכנו לשעבר ומי שאסנהיים עצמו מגדיר: "איש סודי וחבר טוב שלי". אסנהיים אומר זאת ביוזמתו, במסגרת מה שהוא מכנה "גילוי נאות", רק שלא היה שום דבר נאות בגילוי הזה.
ברשותכם ניכנס מעט לנבכי המושג: גילוי נאות הוא מושג שנועד לבטא ניגוד עניינים אפשרי, השפעה זרה והטיה אפשרית של התוכן. לכן לכאורה יצא אסנהיים ידי חובתו כשהציג ביוזמתו דברים כהווייתם. נכון? אז זהו, שלא. כי בגילוי נאות יש לא רק גילוי, כלומר - הודאה, אלא גם נאות - דהיינו הבטחה שמוכרחה להתממש, בוודאי בריאיון עיתונאי.
כלומר כדי שהגילוי של אסנהיים יהיה "נאות" הוא היה אמור לבטא משהו כמו: דעו לכם ששי נשר הוא סוכני-לשעבר, חברי הטוב ואיש סודי, אבל תשכחו מכך שאתן למשהו מכל אלה להשפיע על תוכן הריאיון ולא אמנע מלשאול את המרואיינת שלי שאלות נוקבות.
האם אסנהיים עמד בהבטחה הסמויה הזאת? ממש לא. כלומר, הוא "כאילו-עימת" את חסון עם מבקריה, אבל עשה זאת במין איזו נימה של "אומרים עליך", משהו שאפשר לחסון להדוף בקלילות את הטענות נגדה ולהציגן על הציר שבין ביקורות חסרות בסיס לביקורות חסרות יושרה ואף כ"קללות". זה היה הרגע שבו אסנהיים היה חייב להתעקש יותר - ומשלא עשה כן, אין הוא רשאי לרחוץ בניקיון כפיו ולהזכיר שפתח ב"גילוי נאות".
שלא תבינו אותי לא נכון, זה בסדר גמור לא להיכנס ב-200 קמ"ש באשת רעך הטוב ואיש סודך. גם אני לא הייתי עושה זאת לחבר קרוב.
הכלל הברור הוא שזה בסדר לחבב מראש את המרואיין שלך וזה בסדר כמובן להיות חבר - אפילו של בעלי עניין. רק שהמבחן הוא אחד: מותר לכתוב, לצלם ולשדר דברים טובים על חבר, בתנאי שהיית מפרסם גם דברים רעים אודותיו, לאחר שווידאת שהם עולים בקנה אחד עם העובדות.
חסון למשל מעידה על עצמה שהייתה מפרסמת כל מידע אמין נגד נתניהו, לו היה לה כזה. אפשר להאמין לה ואפשר שלא, אבל אפשר גם לתהות: לו הייתי מניח בידיו של אסנהיים מידע אמיתי שמוציא רע מאוד את אשת חברו הטוב (ולמען הסר ספק, אין בידי כזה), האם היה מטיח אותו בפניה?
היו גם כמה רגעים חזקים בריאיון אמש, למשל כשסיפרה חסון על תקיפה מינית שעברה בילדותה ותיארה בפתיחות את השפעותיה ארוכות הטווח. או למשל כשתיארה את רגעי השבר ביחסים שלה עם הפרקליטות, שאת הדמויות הבולטות בה העריצה, עד שהתקרבה יותר מדי.
יתרה מזאת, לחסון יש ברקורד גם לא מעט הישגים (שאסנהיים מונה שוב ושוב), שאפשר בהחלט להתברך בהם ואולי אף לחשוף, ממרחק השנים, פרטים שהיו בעבר חסויים. רוצה לומר: בניגוד לחלק מעמיתיי שהתגוללו על אסנהיים רק משום שהחליט לארח את חסון בתכניתו, אני לא מוצא בכך טעם לפגם. מה שחורה לי הוא מה שקרה מול המצלמות.
תכף נחזור לחסון, אבל קודם כל כמה מילים על הפורמט. אני מחבב מאוד את מסעדת 206. אמנם כבר שנים שלא יצא לי לסעוד בה, אבל מדובר במוסד בטעם של פעם - במובן הטוב של המושג.
העניין הוא שאין כל טעם בעריכת הריאיון תוך כדי סעודה. ניחא לו הייתה הקולינריה מקבלת איזה פוקוס, מילא לו היו בחירות המזון של האורח או האורחת מעידות על אופיים, והכי טוב - לו היו שמים על השולחן בקבוק של יין או כוס בירה, מה שהיה משחרר מעט את חרצובות הלשון.
רק ששום דבר מכל אלה אינו מתקיים במקרה של תכנית הרעיונות של אסנהיים, שהייתה יכולה להיות רלוונטית או לא רלוונטית באותה המידה בדיוק לו הייתה מתקיימת באולפן.
יהלום של מירי
אני צופה מעת לעת בתכנית של חסון ב"כאן 11" ובמהדורת מוצאי השבת שהיא לרוב מגישה. אודה שחלק גדול ממה שמתפרש בעיני כבעייתי נוסע לא מהמילים אלא מהמנגינה. חסון מעידה על עצמה שאינה "ביביסטית" (עלבון שלדעתה הוא גזעני), אבל תכניתה היא שיר הלל לממשלתו ומפעלותיה.
איך יודעים? לא חייבים לבדוק מה פשר הקיבעון שיש לה לעמדה לעומתית נגד היועצת המשפטית לממשלה (ביקורת שאסנהיים מעמת אותה עימה, אם כי ברכות), אלא למשל לראיונות מלטפים עם שרת התחבורה מירי רגב.
למה דווקא רגב? כי חסון מעידה על עצמה שהדבר היחיד שמנחה אותה הוא האינטרס הציבורי. ובכן, אובייקטיבית, בלי קשר לימין-שמאל, מירי רגב לא שברה רק שיא של מינויים פוליטיים לתפקידים מקצועיים רמי דרג במשרדה, אלא שהיא אף מציגה שיא של נספים בכבישי ישראל מזה 20 שנה, כלומר דיני נפשות של ממש.
ובכן, אני צפיתי בפעמיים שבהן רגב התארחה אצל חסון (יתכן שהיו יותר) והיא לא נשאלה שם שאלה קשה אחת על אי-תפקודה כשרת התחבורה. להפך - אלה היו ראיונות שכולם שיר הלל לפועלה ולמדיניות הממשלה.
וזה לא שלחסון אין הזדהות עם קורבנות תאונות דרכים. אסנהיים עוזר לה להעלות על נס את פועלה בפרשת התאונה הקטלנית שגבתה את חייו של הנער גל בק. אלא שגם כאן הוא נמנע משאלות קשות ומותיר לה את הבמה לביקורת על פרקליט המדינה דאז שי ניצן, על שהחליט לסגור את התיק (אחרי שפתח אותו מחדש בעקבות התחקיר).
זכותו של אסנהיים לחשוב שחסון היא עיתונאית למופת, קל וחומר שזכותו לארח אותה בתכניתו. טוב עשה כאשר כבר בפתיחת השיחה הציג את מה שעלול להיות ניגוד עניינים בין זכות הציבור לדעת לבין קרבתו לבן הזוג של חסון. חבל רק שכשל במבחן ניגוד העניינים הזה ובזבז כשעה מסוף השבוע שלנו על ריאיון מלטף ומתחנף.