בלי חיוכים ועם המון טראומה בתאורה מלאה: חתונת החרדה של אסף וניב

מכירים את הבוקר שאחרי לילה מביך עם ידיד? אז ככה נראים נוי ואביתר ביומם הרביעי, רק שהם סוג של נשואים, ובחו"ל, ובטלוויזיה. ראשיהם מבצבצים אך בקושי משפת הבריכה, מפלרטטים עם הרעיון של קרקעית.

אביתר לא פראייר, והוא הולך לזכור לדיראון עולם את ציטוט ה-"אתה לא הטייפקאסט שלי". אוי, הצמרמורות. להזכירכם, אביתר ענה לה די באותו מטבע, ועכשיו כשרוחה נפלה הוא לא שש ממש להתנצל. גם כי אין לו על מה, וגם כי אין בשורות מעודדות בפיו. הוא ענה בכנות; הוא באמת לא היה סגור עליה, ועכשיו כנראה עוד פחות.

השאלה האמיתית, שנישא איתנו לעד, כנראה, היא למה לעזאזל לקיים שיחת יחסינו לאן לאחר יומיים היכרות בלבד ("שלושה", נוי מתקנת). אפילו במונחי "חתונמי", זה מוגזם. על ספת היעל, היא מבהירה: זה לא שנפגעה מהתשובה שלו, אלא מכך ש"הסתיר" ממנה שנפגע בעצמו במשך יממה שלמה. אם כן, לנוי יש מושגי זמן של פרפר. מבחינתה חלפו בזמן הזה חיים שלמים, ועכשיו היא מרגישה סתומה.

אם הייתי פסיכולוגית - וטוב שאינני - הייתי עונה לה שזה בסדר, שהיא באמת יצאה קצת סתומה. אחרי שאמרת למישהו שהוא לא הטעם שלך, אפשר להניח לבד שייפגע גם אם את לא איינשטיין. אהה, וואי, אתה לא אוהב בסוף בעיטה לביצים? חבל שלא אמרת קודם. אז יצאת סתומה. קורה.

אבל מעבר לזה, מיותר לייחס לאביתר חוסר כנות כשנוי בעצמה לא הייתה כנה איתו. אם נהיה כנים כולנו, טעם לא טעם, היא עפה עליו מהרגע הראשון. הרי כל מטרת הווידוי המסורבל הזה הייתה הגנה עצמית; למצב את עצמה גבוה ממנו במאזן הכוחות, דווקא מכיוון שהרגשות שלה הולכים בכיוון כל כך ברור ומפחיד. איכשהו כל זה חולף מתחת לרדאר, ומסכימים יחד שאביתר טעה וילמד להשתפר ולתקשר, כולל אביתר, שמבסוט מהגיזלוט השבועי.

יאללה, לדירה של נוי. שם "קומפקטי" לו, שזו דרך מעניינת לומר, חנוק, מחנק, אין אוויר, פתחו חלון, שריפה אחים שריפה. תגידו, אם השלב הזה גם ככה מקדם חרדות מספר 1 - למה לא לעבור לפחות לדירה ניטרלית? הכוכים התל אביביים האלה, גם אם הם חמודים ומסודרים כמו של נוי, הם צרה צרורה לזוגיות בתחילת דרכה. כדי לשרוד יחד מגורים משותפים, חייבים פרטיות. הנה, תלמדו מאביתר השני - הוא לא רואה את בת הזוג שלו בכלל.

בינתיים אביה הראשון מתמקם, ומספיק גם ללמוד לענות על שאלות באמצעות מלל. בחסות האוויר הפתוח (מרפסת בתל אביב! מרפסת!), הלחץ קצת משתחרר. אולי גם בזכות ארבעים קילו פחמימה שצונחת על שולחנם, מתנה מחברה, כי אם נוי לא מכניסה נוטלה מהדלת אז נוטלה תיכנס מהחלון. הכל טוב מאמוש, מותר. היה לכם יעל הפסיכולוגית היום.

בסופו של יום, כושר ההתגברות של הזוג הזה מפתיע לטובה. אם הם שרדו שיחת "יחסינו לאן" בדייט השלישי, הם מסוגלים לעשות יחד הכל. יאללה, בואו נריץ איזה מאתיים פאוזות קדימה - למפגש זוגות.

כלב בשם דילן מקבל את פנינו, מבשר על חומרת התל אביביות של בעליו. ואכן, אין הפתעות: החתן החדש הוא מגזין טיים אאוט בדמות אדם. טרייבל בשוק, חליפת ברמודה, משקפי שמש בתוך חדר סגור, גרביים עם נוכחות. באשר לקריירה, אני הימרתי על משהו אמורפי כמו "איש חיי לילה" או "יזם אפיון חללים", אבל אסף הוא דווקא לגמרי שף.

היא: ניב, תל אביב (הסורפרייז), מנהלת קשרי לקוחות בסטרטאפ, הישגיות, מצוינות וכל ארסנל המילים הממוחזר של חתונמי. שניהם באים ממערכות יחסים מצלקות מאוד, רק שהוא מאז לא התאהב - כי זה משהו שגברים מצליחים לעשות. אין לי מושג איך. הם נפגעים, ומחליטים פשוט לא להיפגע יותר.

גלעד מציע לניב לבחור במישהו שקליל וכיף איתו כיף, ומי זה אם לא אסף שלנו - האיש שאינו מחייך לעולם. ניב מתחילה לחרוד; היא מדמיינת אמן, אבל לא ולא, רומז לה גלעד, זה יהיה אחד עם תלוש משכורת. וגם כאמור, לא כיף, אז באמת אין ממה לדאוג.

אסף אף הוא מתחיל לבשל בקרבו את צ'ולנט החרדות. קל למסגר אותו כתל אביבי טחון, אבל ככל שהמבט שלו בורח, אני פחות ופחות מצליחה לפענח אותו. מובן שמשהו שם מאוד לא שקט, לא לגמרי מובן מאיפה זה בא. יום הבשורה בפתח, והבילדאפ על ספת המומחים הורג אותו. או אז חייבת ד"ר כלנית להשחיל דימוי בן ארבע שורות על ג'ודו, בעבור רגע טלוויזיוני שאיש לא ביקש.

התשובה, כידוע, היא כן.

הרבה מילים משורש ר.ג.ש עברו שם בנהר הכלנית, כדי לספר על רגשותיו החבויים של אסף, שנעלמו, נגוזו ונכחדו מן העולם מאז שהתגרש. לדעתי הסיפור שלו בדיוק הפוך: הוא עוטה שריון, אבל מתחת לכנפי החיפושית הפריכים הללו רואים שהלב שלו חשוף לגמרי. להתגרש ולהתרגש, שים לב לדמיון, הייתה אומרת יעל.

זמן למתנות, מכתבים והשתפכויות בין זרים. מהצד שלו: סינר עם מתכון לזוגיות (אלליי), מהצד שלה - הספר "לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים", איחול שהוא גם קצת נזיפה. שניהם קצת מתרגשים וקצת מבועתים, קשה לומר מה יותר.

ככל שזה נוגע לחתן, נדמה לי שמדובר בחרדה כללית, קיומית, עתיקת יומין וחובקת כל. אצלה, זה הפחד מפני האירוע המאוד ספציפי הזה, שהולך ונעשה מוחשי לנגד עיניה. ביום יום, היא ניחנה בצ'יל מתעתע של אנשי צבא, אבל גם על אנשי ברזל כמו ניב הפורמט עושה את שלו.

כל רחשי האימה פוגשים באור השמש, בחתונת בוקר, אחד הפשעים הלא מוכרים כנגד האנושות. אם כבר טראומה - אז בתאורה מלאה. נראה שאסף עומד להתעלף, ולא יעזור החיבוק מאמה המתוקה של ניב. המבט שלו מחפש מפלט ליקום מקביל. אם אוקוורדנס היה אדם, הוא היה אסף.

זה קצת מכמיר לב, כי רואים שהוא מנסה. הוא פותח בסמול טוק של אחרי החופה, אבל הגוף שלו עדיין נוקשה ומתוח, ומתקבל וייב של מישהו שנופל עליך במסיבה. להגנתו, קשה לדמיין איך לא לחטוף חרדה ברגע הזה, וגם לא ברגע הבא - שבו ששון שאולוב צועק עליכם עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, וכל המשפחה והחברים שלכם מצפים אף הם לכל הטוב הזה באותה רמת אינטנסיביות.

בסיום אירוע כזה הפוני של ניב קמל כמו הנשמה. באופן יחסי, להימצא רק זה עם זו עכשיו, בחדר סגור, באמת מרגיש עוד יותר טוב. האווירה מפשירה קצת ואיתה, סוף סוף, גם שרירי הלסת של אסף. אם כן, היה זה הלם בקום חולף. תשמעו, לא האמנתי - נדמה שהם הולכים להיות ממש בסדר. בהתחשב בנסיבות, כמו שאומרים.