אם יש לרוקנרול אלוהים, אביב גפן הוא אחד המלאכים הבכירים שלו כאן בארץ. לפעמים הכנפיים שלו שחורות, דוקרות ופוצעות, לפעמים הן רכות, מחבקות ומנחמות, לפעמים אדומות מדם הקורבנות, צרובות משמש וחום, לפעמים צחורות כשל יונת שלום (הוא לא מסתיר אותן במעיל גדול כחול) - את נשף הרוק אמש בפארק הירקון הוא פתח עם וידאו ארט רווי במסרים שליליים ומדכאים באנגלית, וסיים עם "טיפות" ההישרדותי, "שיר תקווה" האופטימי, "סוף העולם" האפוקליפטי והנבואי, מלווה בלהביורי ענק יורקי אש אל השמיים, וקינח כמובן עם "עכשיו מעונן", כולל נאום פוליטי על הבחירות ("יש לי קהל מהימין, מהמרכז ומהשמאל... תבחרו בביחד, תבחרו בשלום") והצעקה הנצחית "רוצים שינוי? אנחנו דור מזוין!", כי כמו כל רוקר טוב, הוא מלא בניגודים, מציע לקהל שלו אהבה לצד מחאה, שאיפה לטוב לצד פחד מהרע, מבט אישי על האני, מבלי לשכוח את האנחנו, ויודע לאזן בין רוק לבידור.
לא מדובר במלאך במובן של מושלם - כמו שהוא שר ב"טיפות" יש לו גם כמה חטאים - אלא במובן של שליח. אי אפשר לחשוב על הרוק הישראלי בשלושה וחצי העשורים האחרונים מבלי שהדמות הדומיננטית של אביב גפן תככב בו, בהתחלה כמורד צעיר ופרובוקטיבי, אחר כך כיוצר מחונן ופרפורמר מעולה ובשנים האחרונות כמי שממשיך לשאת את הדגל של הרוק אל מקומות כמו פארק הירקון, בעידן שבו הז'אנר מתקשה לייצר כוכבים חדשים, ובמקביל גם מנסה ליצור גשרים ולהתפייס עם צדדים נגדיים לו, כמו מתנחלים, פוליטיקאים מהימין (איילת שקד), וכוכבים מז'אנרים אחרים כמו אייל גולן ועומר אדם.
גפן הוא מלאך רוקנרול גם במובן ההייטיקיסטי, של "אנג'ל", שמטפח ומגדל אחרים ומעטיר עליהם מהפופולריות והכישרון שלו. את זה הוא למד, כנראה, מאריק איינשטיין (מוזיקה הוא למד מפינק פלויד והביטלס, להתלבש מדיוויד בואי ואלטון ג'ון). קרן הכט, בטי פבלו, אלכס, אלה לי להב, רז שמואלי, רשימה חלקית של זמרות שהוא טיפח ודחף. אמש בפארק הירקון הוא סגר מעגל עם עוד שניים כאלה: היהודים, שאותם לקח בתחילת דרכם כמופע חימום - תום פטרובר ואורית שחף ביצעו איתו את "הימים שלנו" בליווי תזמורת בת שמונה עשר נגני כלי קשת, שנשמעה מצוין יחסית לפארק, והעלו משמעותית את מפלס הרוקיסטיות של המופע מבחינת אנרגיות, עוצמה וכמובן הסופר-ווקאל של שחף, שנשמעה כאילו סוף סוף הצליחו להביא לארץ זמרת פארקים מחו"ל. השנייה איתה נסגר מעגל אמש היא נינט טייב אהובת הקהל, שגפן, שכינה אותה אמש "מלאך", הפיק לה את אלבום הבכורה וגם כתב לה כמה להיטים, כמו "הכל יכול לקרות", אותו ביצעו יחד, ולפניו את "שלכת" שלו. כך יצא ששתי זמרות הרוק הכי טובות בארץ התארחו אמש על אותה הבמה בהפרש של רבע שעה. ריספקט.
אבל האנג'ליות של גפן מתפרשת לעוד כיוונים. אחרי שבנשפי רוק קודמים הוא עשה את הבלתי יאמן והצליח להעלות לבמה סרבניות-על כמו שרון ליפשיץ ומירית ליבה ז"ל, הסולנית של שפיות זמנית, הפעם הוא הצליח לשכנע את שלישיית מנגו להתאחד ל"גרה בשינקין" ולמרות טעות מביכה לקראת סוף השיר, הנאמבר היה חמוד ונוסטלגי. גפן פרגן לאלי לוזון בעל הקול האדיר עם "גשם" של בנזין בדואט, ולתמר גלעדי, ש"האהבה מתה" שלה נתפר יפה ל"מקסיקו" שלו, כשמעברו השני, נתפר אליו "ידיעה" של שוטי הנבואה, באירוח של אברהם טל ורואי לוי. חלק מ"צל כבד", בביצוע פטריק סבג מ"כשניקו תתחיל לדבר", נכנס באופן מרגש לתוך "המכתב", גם הוא בליווי תזמורת כלי המיתר. מנגו, לוזון, לוי, גלעדי וסבג, לא רק שמעולם לא הופיעו בפארק הירקון, חלקם אמנים שחלק מהקהל שהיה מסביבי לא זיהה, ואולי הכיר את השיר ששרו, וכולם קיבלו מגפן את הבמה והכבוד. עמרי סמדר, הדיג'יי הכי אופנתי כרגע בקרב הרוקרים, יצר גרסת דאנס-האוס משלו ל"שיר הסמרטוטים" שהרקידה את הפארק, אבל נדמה שהחיבור לא היה מהודק עד הסוף.
האירוח המרכזי היה של יהודה פוליקר הענק, שעצם ההגעה שלו למופע הזה היא אירוע. הם פתחו עם "פחות אבל כואב", שאבא יונתן גפן ז"ל כתב ליהודה, המשיכו ל"שלל שרב", שפוליקר הלחין למילים של מאיר אריאל, בביצוע מרגש ממש, וסגרו עם "התחלה חדשה" של בנזין, שיר החופש האולטימטיבי, בקצב איטי יותר מהמקור. נראה היה על "יודקו" שהוא קצת מתרגש מהמעמד, אולי גם מהגודל של הפארק, ונשמע שגם ביצועי השירה הם לא כמו פעם, אבל מדובר ברוקר אמיתי, שורשי, שנגינת הגיטרה שלו על החשמלית השרוטה היתה נהדרת, ושלנצח יהיה לו את זה.
הרגע המרגש ביותר במופע בן השעתיים וחצי הגיע כשאליוט, בנו בן העשר של גפן, שר קטע מ"מקום לדאגה" שכתב סבו יונתן ז"ל, באמצע "אהבנו", שאביו אביב הקדיש לקשר המיוחד בין הסב לנכד. על אחיו הגדול של אליוט, דילן, סיפר גפן בגאווה שהוא נמצא כרגע בצבא, וביקש מאביו שלא יפעיל קשרים כדי לשחרר אותו לנשף. הרגע המשעשע קרה כשגפן ביקש מכולם לקום לנגינת ההמנון והפסנתרן ערן מיטלמן ניגן את פתיחת ההמנון האמריקני, עקיצת מחאה שבסופה גפן העיד על עצמו: "אני כזה נודניק". "התעויוט" המקצוענים נשמעו מצוין. מיטלמן, כנראה הקלידן הטוב בארץ, תומר צדקיהו שנותן שואו בתופים, עומרי אגמון המשובח בחשמלית, שלומי קינן בקלידים והדר גרין בבס, מנגנים רוק שנעים לאוזן הישראלית חובבת המיינסטרים, וגם כשהם "נותנים בראש", אין חריקות או צרימות. העיבודים של מיטלמן לא מסבכים את השירים של גפן, שומרים אותם יחסית פשוטים ונגישים.
הקהל, שהורכב מילדי אור הירח בעבר ובהווה, קיבל אמש (כמעט) את כל הלהיטים הגדולים ושאג אותם בעוצמה. היה קצת מוזר כשגפן לא שר כמעט בכלל ב"השיר שלנו" ונתן למעריצים להחליף אותו. פחות מוזרה היתה הבחירה ב"בוכה על הקבר (של אמא שלי)" כאחד השירים בחלק הפותח, תזכורת למלחמה שלא נגמרת אחרי טבח נורא. אולי במופע עם פחות אורחים ויותר זמן הוא היה שר גם את "גשם כבד עומד ליפול". ואולי הגיע הזמן להיגמל מתלבושות הנשף הדי מגוחכות שהוא בוחר לעצמו, כמו התלבושת הראשונה שלבש אמש, בה הוא נראה כמו בת יענה לבנה-אדומה. והגיע הזמן גם ללהיט חדש של גפן. השיר הכי חדש במופע היה "טיפות" מ-2012. שום זכר לאלבום שהוציא לפני שנה, אפילו לא שיר המחאה "ארץ הפוכה" עם השורה שעוררה סערה "לא יגנבו לנו את הדגל, אבל גנבו את המדינה". אולי כי רגע לפני הבחירות גפן לא רוצה באמת להרגיז חלק מהקהל, שבא לחגוג אתו בנשף, או כמו שאמר מייקל ג'ורדן, גם רפובליקנים קונים נעלי ספורט, או בתרגום לישראלית: גם ביביסטים קונים כרטיסים.
ועדיין, למרות שלא הלך אמש עד הסוף עם היותו אמן מחאה פעיל ובועט, לגפן שמור מקום של כבוד בשורה הראשונה של הרוק הישראלי, בטח שבדור שלו, בטח מאז שהדור שלו, דור הרוקסן, התבגר, כולם כבר חצו את החמישים, ולא קמו להם יותר מדי ממשיכי דרך שהצליחו לפרוץ למיינסטרים. הוא כאמור מנה אמש את השמות של חנוך, ארצי ופוליקר כ"שילוש קדוש". אפשר להוסיף אליהם את סנדרסון וגוב, פורטיסחרוף, משינה ואהוד בנאי, נטאשה ואיפה הילד, וכמובן להוסיף עוד שם: אביב גפן.