פוסט טראומה

אחת השאלות המרכזיות אחרי ה- 11 בספטמבר היתה איך האירוע הזה ישפיע על ניו יורק במובן העמוק של המילה, על התת מודע הקולקטיבי של תושביה, על התקוות והפחדים של מי שגר בה. באינספור הסרטים שנעשו על ניו יורק לאורך ההיסטוריה התאפיינה העיר באנרגיה ייחודית ובאווירה ששייכת אך ורק לה. אלה דברים שקשה לנסח במילים, אבל היו לא מעט קולנוענים שהשכילו לגרום לנו להרגיש את זה. נדמה לי ש"השעה ה- 25" – סרטו החדש של ספייק לי – מצליח לשים את האצבע על מה שהשתנה בהרגשה הזאת מאז אותו יום.

"השעה ה-25" עוקב אחר סוחר סמים ניו יורקי בשם מונטי ברוגאן (אדוארד נורטון) ביממה האחרונה שלו כאדם חופשי, לפני שהוא נכנס לכלא לשבע שנים. בזמן שנותר לו הוא צריך לעשות תיקון - להיפרד כמו שצריך מחברתו, מאביו ומשני חברי הילדות שלו, ולמצוא מי שידאג לכלב שלו. את שעותיו האחרונות הוא מעביר בארוחת ערב עם אביו, אחריה הוא פוגש את חבריו בבר, משם הם ממשיכים למועדון. הדבר המצמרר והחזק ביותר בסרט הוא האופן בו כולם מנסים להתנהג כאילו הכל כרגיל, כאילו הכל בסדר, בעוד שכולם יודעים ששום דבר לא בסדר. אני מניחה שזאת בדיוק ההרגשה שיש בניו יורק מאז ה-11 בספטמבר. הדבר שהכי מפחיד את מונטי בעניין ההליכה לכלא זה שיאנסו אותו. הוא יודע שגם אם הוא יצליח לשרוד את שבע השנים האלה ולצאת מזה בחיים, כשהוא ייצא שום דבר לא יהיה יותר אותו הדבר. הוא לא מוטרד מהשנים שיאבדו לו כמו שהוא מוטרד מהטראומה שהוא עלול לעבור שם; טראומה שתחרוט בו צלקות נפשיות שיישארו איתו לעד. נשמע לכם מוכר?

ספרו של דייויד בניוף עליו מבוסס הסרט (בניוף גם כתב את התסריט) נכתב לפני ה-11 בספטמבר, אבל הסיפור של מונטי ברוגאן שעומד במרכזו הוא השיקוף המדויק לאווירה הפוסט-טראומטית בניו יורק, וספייק לי לא חסך באזכורים ורמיזות כדי לחזק את ההקבלה הזאת. בפתיח המרהיב של הסרט רואים את קו הרקיע המוכר של מנהטן, כששתי אלומות אור תופסות את מקומם של מגדלי התאומים. אבא של מונטי (בריאן קוקס, שכמו כל שחקני המשנה האחרים עושה כאן תפקיד מצוין) הוא כבאי בגמלאות ובעל פאב, שעיקר לקוחותיו הם כבאים, וכמה מיושביו הקבועים מצאו את מותם ביום ההוא. אחד משני חבריו הקרובים של מונטי, פראנק (בארי פפר) – הסטריאוטיפ האולטימטיבי של כריש הבורסה הממולח – גר בדירת יוקרה המשקיפה על Ground Zero ולא מוכן לעזוב אותה בשום פנים ואופן. פראנק חי בהכחשה טוטאלית והוא לא ייתן לנוף המצמרר המשתקף מחלון דירתו או לסכנה התברואתית להזיז אותו ממבצר היאפים שלו.

כל הדמויות ב"השעה ה-25" מנסות לברוח ממי שהן היו פעם ולנצל את האפשרויות שמציע להן הכרך הגדול כדי להפוך למשהו אחר. מונטי ופראנק, שנולדו לתוך משפחות מעמד פועלים איריות, מוכנים לעשות הכל כדי להימלט ממעמד הפועלים ולהתעשר, וכנ"ל חברתו של מונטי, נטורל (רוסאריו דוסון), בת למשפחת מהגרים פורטוריקנים, שקעקעה את דגל פורטוריקו על הרגל, אבל מעולם לא ביקרה שם עד שהכסף של מונטי לא לקח אותה לשם לחופשה. מונטי הפך לסוחר סמים, פראנק הפך לברוקר חסר רחמים, ונטורל מצאה חבר עשיר - שלושתם רגילים להשיג את מה שהם רוצים מבלי לחשוב על התוצאות של מעשיהם (פשע שגם אבא של מונטי היה שותף לו, כשלקח ממונטי כסף בשביל הפאב, למרות שידע טוב מאוד מה מונטי עושה כדי להשיג אותו). החבר השני של פראנק, ג'ייקוב (פיליפ סימור הופמן), בן עשירים יהודי שמנסה לברוח מרגשות האשם של מי שנולד לתוך כסף על ידי הפיכה למורה בתיכון, מעולם לא עשה מעשה מבלי לחשוב על התוצאות. עד ללילה החופשי האחרון של מונטי, בו צורת החיים ההדוניסטית של חבריו הצליחה להשפיע גם עליו. או אולי הוא פשוט הבין שאין לו יותר מה להפסיד.

בבסיס מונטי, פראנק ונטורל הם אנשים טובים, אבל כמו שאמריקה מלמדת את תושביה – הם פשוט נהיו תאווי בצע. הטעות שלהם היתה היהירות שלהם, העובדה שהם האמינו שהם חסינים, שהם יכולים לעשות הכל ושאין לזה מחיר. הם השיגו כסף וביחד עם הכסף מגיעה האשליה של כוח בלתי מוגבל, בדיוק כמו היהירות האמריקאית ערב ה-11 בספטמבר. מונטי קיבל את הבומבה בפרצוף ביום שהמשטרה עצרה אותו, כמו שניו יורק חטפה אותה ביום ההוא. זה שלפראנק זה עוד לא קרה זה עניין מקרי. מהאווירה הקודרת והאפוקליפטית של הסרט, והדיאלוגים אכולי הפרנויה, ברור שספייק לי שומע את השעון מתקתק. אבל אם עוקבים אחר המסע של מונטי ביממה האחרונה שלפני הצליבה, הרי שלי גם רואה אפשרות לגאולה.