כשכלום לא הולך, אז חוזרים לישן והמוכר. כך עשה למשל סטיבן ספילברג, שאחרי רצף של כישלונות חזר הקיץ לעסוק בחייזרים, הנושא שהביא לו תהילה בין סוף שנות השבעים לתחילת שנות השמונים. התוצאה, "התגלית", שנויה במחלוקת אבל לפחות סידרה לו את הפתיחה הקופתית הכי חזקה שלו מזה שנים.
גם אולפני פיקסאר סבלו לאחרונה מבצורת, וגם הם פתרו אותה בצורה דומה, בסוף השבוע עלה לאקרנים "צעצוע של סיפור 5", הפרק החמישי בסדרת הסרטים הכי אהובה ואהודה שלהם, שתמיד אפשר לסמוך עליה. כצפוי, גם הגלגול החדש של המותג מרסק קופות ושובר שיאים - ועושה זאת כמובן גם אצלנו. במחוזותינו הוא מוקרן בגרסה מקורית ובגרסה מדובבת. קונאן או'בריאן, התוספת הכי בולטת לרשימת המדבבים של הסרט החדש, הוחלף אצלנו בכפיר מדניצקי האלמוני למדי - אפשר היה לגלות יותר שאר רוח וללהק את שי שטרן או מישהו כזה, אבל מי צריך גימיקים שיווקים, כשברור שהסרט יצליח?
ההצלחה המסחרית לא מוטלת בספק, אבל על האיכות האמנותית אפשר לחלוק. רבים משתפכים על הסרט. שיהיה להם לבריאות: מבחינתי הוא בינוני בדיוק כמו הסרטים האחרונים האחרים של פיקסאר, ובדיוק כמו "צעצוע של סיפור 4" שגם כן שבר קופות, אבל מעבר לכך היה זניח ונשכח. הלוואי שהסדרה הזו היתה מסתיימת בפרק השלישי והמופתי.
הבעיה המרכזית של הסרט היא הגודש שלו - יש בו הכל מכל, עם אינספור קווי עלילה ודמויות שמסמנות וי על כל משבצת אפשרית. אפשר היה לקרוא לו "צעצוע של 50 סיפורים", והוא מדלג באופן תזזיתי שעושה כאב ראש מסיפור צעקני אחד לאחר. כמו פיל בחנות צעצועים, הרבה עידון ואיזון אין פה - הבמאי אנדרו סטנטון, אושיית פיקסאר ותיקה שגם כתב את התסריט עם מק'קנה גרייס, שומר על ווליום גבוה לאורך כל הדרך, בצורה שמתאימה לטמפרטורת החדר ולאקלים התרבותי בימינו.
הקלחת כוללת את כל הדמויות האיקוניות מן הסרטים הקודמים, למשל וודי בדיבובם של טום הנקס/דרור קרן, באז שנות אור בדיבובם של טים אלן/אלון נוימן וג'סי בדיבובן של ג'ואן קיוזאק/נועה גורן, וכמה תוספות כמו הצעצוע בדיבובו של או'בריאן, שמסייע לגמילה מחיתולים. מרוב דובים לא רואים את היער, אבל אפשר לומר כי במרכז הסרט עומדת הילדה בוני. עם זאת, יחסית לדמות ראשית היא מקבלת זמן מסך מועט יחסית שלא באמת מאפשר לנו להתחבר אליה רגשית - איפה היא ואיפה גיבורת "הקול בראש".
בכל מקרה, הנה האירוע שמניע את העלילה: בגיל שמונה, וכיאה לשנת 2026, בוני מזניחה את הצעצועים מפעם, ומתמכרת לטאבלט ירקרק בדיבובן של גרטה לי/נועה לפידות. גם כל בני גילה מסביבה מכורים למסכים שלהם, ממש כמו כל הילדים שיצפו בסרט, והאמת שגם ההורים שלהם.
ההתמכרות הזו מתגלה כהרסנית, ונראה שלסרט תהיה אמירה נחרצת נגדה ונגד ההשתלטות הטכנלוגית על חיינו. אך הדבר האחרון שפיקסאר רוצים לעשות זה לפגוע במישהו או במשהו, אפילו אם מדובר בטאבלטים. לכן, בשלב מסוים מתברר כי הסרט הוא מקרה קלאסי של "גם וגם" - גם ממחיש את ההשפעות המזיקות של הצעצועים האלקטרוניים, אבל גם מראה שהם לא רק חלק מהבעיה, אלא גם מן הפתרון. וכך, בשלב מסוים התסריט מלמד אותנו שטכנולוגיה יכולה להתגלות בתור החיבור האפשרי היחיד בין אנשים. אז מה הלקח, חברים? שמותר ואפילו כדאי לתת לילדים לשחק בצעצועים טכנולוגיים, אבל אולי רק שעתיים-שלוש ביום. זה משכנע וחריף כמו שזה נשמע.
למרות שפה ושם הסרט מרשה לעצמו לשחק קצת עם המכחול ולהתפרע עם סגנונות אנימציה שונים מן השטאנץ', הרי שגם מבחינה אסתטית התוצאה חיוורת למדי רוב הזמן. צפיתי בו בגרסה המקורית ולפחות בה, התחושה היא שרוב המדבבים הגיעו לעוד יום במשרד. "צעצוע של סיפור 5" מצליח מסחרית הרבה יותר מכמה סרטי אנימציה דומים לו מן השנים האחרונות, למשל "הבאג של רון", אבל מה יש לו שאין להם? לא הרבה, רק את הדמויות האיקוניות ואת השם של המותג. אם היו קוראים לו "הבאג של בוני", קשה להאמין שהיה תופס כל כך. הוא הרי חביב ולא יותר.
ובכל זאת, ולא שמישהו מחכה לשמוע את זה כדי להחליט אם ללכת לסרט או לא, יש בו גם דברים יפים. נכון, זה להיט אנימציה על צעצועים שפונה לקהל המשפחות ובעיקר לצעירים יותר בגיל, אבל הוא נוגע בנושאים בוגרים ולא מצועצעים בכלל: חרדת נטישה, פרידה, והכמיהה לקשר, לחברות ולחיבורים אנושיים. הצפייה תגרום לכם לרוץ הביתה ולחבק את הצעצוע האהוב עליכם, וגם לפעול אקטיבית כדי למצוא חברים חדשים. ואם אתם מוצאים כאלה ומחפשים נושאי שיחה, תוכלו להגיד להם את זה: טיילור סוויפט כתבה ל"צעצוע של סיפור 5" את שיר הנושא שלו, וקל לנחש שבעוד תשעה חודשים נראה אותו מבצעת אותה על במת האוסקר.