הקציצה שהוחמצה

יד אחת עוד עסוקה בנפנופים, והנה עולה על מסכינו "המנגליסטים", הסרט שעתיד לשמר את אווירת חג הפארקים הלאומיים. אבל למרות מה שמבטיחים לנו השם והפרומו, "המנגליסטים" לא מספק חגיגת ישראליות עממית שפוצחת במחולות ובדאחקות לאורכו של הקבב. מצד שני זה גם לא סרט ביקורתי שמעמיד מראה נוקבת מול פני הקציצה שלנו. "המנגליסטים" הוא משהו אחר לגמרי, שאפשר לקרוא לו מוזר, מורכב ומעניין, ואפשר גם לקרוא לו פשוט פאדיחה.

דוד אופק ויוסי מדמוני, היוצרים של "בת ים - ניו יורק" המוערכת, לקחו את המשפחה מהסדרה, שינו אותה קצת והעבירו אותה לאשדוד. העלילה חופרת בעברה של המשפחה כבתל ארכיאולוגי – אט-אט נחשפים האירועים שמרכיבים את עולמן של הדמויות: האב נסע לניו יורק כדי לחפש חבר ותיק מהמחתרת העיראקית ומצא חדרנית אדיבה במיוחד, הבן היה במאי סרטי טראש עד שהשחקנית הראשית שלו נרצחה, הבת הקטנה נכנסה להריון, והאם פגשה אהוב מהעבר בעקבות חצי עוף שקנתה. האהוב הישן (מכרם חורי) הוא טייקון שמושך בחוטי העלילה, אינו בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו ומנצח על יוזמה עסקית לא כשרה במובן כפול - הברחה של בשר טמא.

ההתקדמות הלא-לינארית של התסריט חושפת בפנינו את הסיפור מכמה זוויות, כשכל זווית שופכת אור חדש על העלילה ומשנה את כל מה שכבר ראינו. יש בדרך ההתנהלות החידתית הזו כמה הפתעות, אבל אחרי פעמיים זה מתחיל לנדנד כמו טריק סטודנטיאלי מטריד, יענו טרנטינו הישראלי סטייל. נדמה שיוצרי הסרט עושים שימוש יתר בכוח שלהם, ובידע המוקדם שלהם, כדי לטלטל ולענות את הצופים, בדיוק כמו שעושה הדמות שלהם, עזרא, הטייקון. המחתרת העיראקית, הדת, המזרחיות, התפוררות המשפחה, או כל דבר אחר שעשוי לעמוד בבסיס הסרט הזה, הולך לאיבוד בסבך התרגיל הקולנועי הלא כל כך מבריק הזה.

וכל זה קורה לא בגלל שאופק ומדמוני הם זוג טומטומים עם כובע מצחייה הפוך שיצאו אתמול מבית ספר לקולנוע, להפך - מדובר בצמד יוצרים מנוסים ורציניים שניסו לדחוס יחד את כל מה שיש להם בראש, כולל התחכמויות רפלקסיביות וכולל שטויות, תוך שימוש ביותר מדי שפות קולנועיות וסגנונות צילום שונים שלא מצליחים להתאחות. לכן בולט בסרט הניגוד החד בין שוטים מבריקים לבין שוטים מביכים (למשל צילום מוצלח שבו תואם עשן המנגל את עשן הארובה של אשדוד, לעומת כמה סצינות מלודרמטיות שבהן שחקנים טובים מצליחים להיראות כאילו הם מקריאים את השורות שלהם מכרטיסיה). בסופו של דבר החלק הכי חמוד הוא דווקא הסרט הפשוט שבתוך הסרט המורכב - סרט הטארש שמביים הבן אלי (ישראל ברייט), על בחורה שמקבלת כוחות-על בעקבות קעקוע.

ומה הקשר בין כל אלה למנגל? ובכן, בני המשפחה עסוקים בחריכת בשר של יום העצמאות בזמן שהם נזכרים בכל מה שהם נזכרים. האם הם לא יכלו לקפוץ בחבל או לשיר עם שרה'לה באותה מידה? יכלו גם יכלו. "המנגליסטים" הוא לא סרט על מנגליזם, והוא גם אינו נוגע בבשר ובגחלי הקיום בשום מובן מטאפורי. יש בו, כאמור, פרשיית בשר, שמעלה את סוגיית ההכשר, שהיא סוגייה ישראלית מעניינת, אך כמו שאר הירקות, טובעת גם היא בקערת הסלט הקצוץ הזו.

אפשר לסכם ולאמר: ניסיון יומרני אך נועז שהסתיים במפלה. אפשר גם לנצל את ההזדמנות ולהמליץ בחום על סרט אחר של דוד אופק, "ההרוג ה-17", סרט דוקומנטרי מצוין שמוקרן מדי פעם בסינמטק, ששמו מתחרז אמנם עם יום הזיכרון יותר מאשר עם יום העצמאות, אבל הוא מצליח לגעת בבשר אמיתי ומזכיר לנו שפאדיחות קורות, אפילו ליוצרים מוכשרים.