לא מוכר

עליית תערוכתה של אחלאם שיבלי במוזיאון תל אביב לוותה בשערוריה-זוטא: מאמר שכתב האוצר אולריך לוק עבור קטלוג התערוכה נפסל על ידי הנהלת המוזיאון. מאמרו של לוק ביקש לעגן את צילומיה של שיבלי בהקשר רחב יותר, גיאוגרפי ופוליטי – הקשר שבלעדיו הן מאבדות חלק ממשמעותן. רוב שוחרי האמנות הישראלים לא יודעים הרבה על מאבקם של הבדואים בנגב למען הכרה ביישוביהם ונגד פינויים וריכוזם בערי מסכנות. לפני שאפנה לדון בתערוכה עצמה, להלן פסקה עם תמצות חומר הרקע שהמוזיאון מנע מכם.

לאחרונה הציגה הממשלה תוכנית לפיה 38 ישובים בדואים לא מוכרים יפונו ויהרסו, ותושביהם ירוכזו בשבעה יישובים חדשים בנוסח הישובים הבדואים ה"רשמיים" הקיימים כיום ("ערי ריכוז" בפי הבדואים). התושבים לא השתתפו בהכנת התוכנית וגם לא נשאלו לעמדתם. לפי הדגם של רהט ות?ל אלס?ב??ע (תל שבע בעגה הישראלית), הערים האלה יהיו צפופות וחסרות תשתית בסיסית. לא רק נסיון העבר מצביע על כך, אלא גם העובדה שבתוכנית החדשה לא מוקצה למעשה כסף להקמתם של יישובים חדשים. מעט הכסף שמיועד בה לפיתוח ולתשתיות הוא כסף שמגיע לתושבי הנגב מזמן ועוכב עד עכשיו מסיבות שונות; אבל רוב התקציבים בתוכנית מוקדשים לאמצעי אכיפה, כמו הסיירת הירוקה ויחידות משטרה מיוחדות, שתפקידן לדאוג לפינוי הבדואים מאדמותיהם הנוכחיות. הכוונה היא להגביר את הריסות הבתים ואת ריסוס היבולים ברעל – שני אמצעים בדוקים ומנוסים – כדי לגרום לבדואים להתייאש ולוותר על בתיהם, כפריהם ושדותיהם. כל זאת בזמן שישובים יהודים בנגב משתרעים על עשרות ומאות דונמים ובזמן שחקלאים בודדים מקימים ברישיון "חוות פרטיות" ענקיות.

הפרטים האלה חיוניים כדי להבין את עבודתה של שיבלי, את הדגשים שלה, את נקודת המבט שלה. התחושה היא – וזה כמעט מובן מאליו - שהמבט שלה ביקורתי כלפי ההתעלמות מהיישובים הלא מוכרים וכלפי תוכניות ריכוז האוכלוסיה העתידיות. אבל נראה לי שזו רק הנחת מוצא ברורה, ועבורה – פחות מעניינת. עיקר הביקורת שלה היא רגשית ולא פוליטית, והיא מופנית כלפי האיום על דרך החיים של הבדואים בנגב. לא מדובר ברומנטיקה נוסח לורנס איש ערב; שיבלי לא מתרפקת על הדלות, העוני או ההזנחה, וגם לא על דמויות ציוריות של פראים אצילים (בכלל, כמות האנשים בתמונות היא יחסית קטנה). הדגש שלה, כך נדמה לי, היא על המשמעויות הנוספות שטמונות בתוכניות הפינוי-בינוי של הממשלה, משמעויות של יצירת גבול וחיץ בין האנשים לבין סביבתם.

שיבלי מציגה תמונות מיישובים בדואים בנגב, מוכרים ושאינם מוכרים על ידי המדינה, ומהמדבר שגובל בהם. בעצם, בהקשר הזה המושג גבול הוא לא מדויק; בין הישובים לבין המדבר אין גבול ברור, הם נמצאים בתוכו והוא בתוכם. שמה של התערוכה הוא "גו?ט?ר" - מילה שקיימת רק בניב הבדואי של הנגב ושמשמעותה היא משהו כמו "לך?". מקורה הוא כנראה במילים האנגליות go there – מילים שהבדואים בנגב שמעו בתקופת המנדט, כשנאלצו לראשונה להתמודד עם המושג המוזר של גבול. מלחמת העולם הראשונה וההסכמים שאחריה היו הפעם הראשונה שהגבול במובנו האירופאי הגיע למזרח התיכון. במקום כמו הנגב ובאורח החיים שהבדואים מנהלים, המושג הזה נראה זר גם היום.

העניין הזה ניכר כשרואים את התמונות שצולמו ביישובים הרשמיים, ולעומתן אלו שצולמו ביישובים הלא מוכרים. בתמונה של המרכז המסחרי של תל אלסבע, המקום נראה כמו אחרי הפצצה או סופת הוריקן. "חנויות אבו הישאם" שוממות מאחורי כלוב מתכת, סניף הדואר מתקלף ונראה כאילו יסודותיו מעורערים, והכיכר שכנראה מיועדת לחניה מלאה ערימות אשפה שבתוכן אפשר לזהות כפכף וארונית מתכת. אין שם משהו שנראה יציב או קבוע. התחושה היא כאילו רוח מדברית עברה במקום כדי להחזיר אותו אל מחזור החיים של הנגב.

בתמונות של שיבלי לא מובעת עמדה מובהקת. הן תמונות מתבוננות, חושבות, עצובות; לא מתריסות ולא מובנות-מאליהן. הן מציגות חיים של אנשים שהם אזרחי מדינת ישראל אבל לחלקם לא רשום מען בתעודת הזהות כי הם חיים במקום לא מוכר. יש מי שיכול להשתמש בתמונות שלה כהוכחה לצורך הדחוף להעביר את הבדואים ליישובים "אמיתיים" ולשפר את תנאי חייהם. אבל התמונות גם מעבירות תחושה שתנאי החיים קשורים קשר הדוק למקום. כמו שאי אפשר להתעלם מאנשים, אי אפשר להתעלם מהמדבר. ובטח שאי אפשר להתעלם מהקשר ביניהם.