שלוש בעשר

בסוף השבוע האחרון התקיימה בתל אביב תערוכת מיצבי וידיאו של כ-20 אמנים, ברחוב סלמה 60 בתל אביב. החלל, ששימש פעם כחלל התצוגה של חנות הרהיטים "נישה", ישמש בעתיד כמשכן התל אביבי של תוכנית הלימודים לאמנים צעירים של בצלאל, והתערוכה היא יריית הפתיחה של פעילותו האמנותית, רגע לפני השיפוץ. רשימת האמנים המציגים היתה מוצלחת (אדם רבינוביץ, מיכל הלפמן, קרן רוסו, אבנר בן-גל, גיא בן-נר, סיגלית לנדאו והרבה אחרים), והלוק הכללי היה של לופט ניו יורקי או מבנה נטוש שנכבש על ידי אמנים צעירים ממזרח ברלין. אבל מעבר לאווירה הנכונה, לכוונות המצוינות, לאמנים המבטיחים ולעבודותיהם שבוודאי ראויות לעיון מעמיק, התוצאה היתה מפוספסת ואפילו מעצבנת.

הרבה מסכים, מקרנים, רמקולים ומוניטורים מהבהבים ומהדהדים בו זמנית זה מרשים בשנייה הראשונה, אבל עושה שירות מאוד רע לעבודות. בחשבון פשוט והגיוני, אם כל אחד מ-20 האמנים מציג משהו בווידיאו, לרוב עם סאונד, וכולם מציגים ביחד באותו מקום, התוצאה היא המון רעש ועודף אינפורמציה. תחת כותרת העל "אמנות וידיאו" יש כידוע הרבה תתי סוגים, החל מעבודות פיסוליות יותר שדורשות התייחסות לחלל, וכלה בסרטים ממש, שצריך לשבת ולראות אותם ולהקשיב לטקסט שלהם, כמו הסרט של גיא בן-נר למשל. וכל אחד צריך כבוד ותשומת לב. אז בן-נר, שכנראה הבין את זה, כבש לו מסך עם שטיח, ועוד כמה אמנים שרצו להימלט מהרעש הכללי מצאו להם נישות נסתרות בחדרונים קטנים, אבל השילוב של כולם ביחד היה קלסטרופובי, מעיק ומתסכל.

בגדול, זה נראה כמו מפגן כוח כמותי. תראו איזו תנופה של עשייה. תראו כמה אמני וידיאו יש פה, מכל הסוגים והמינים. ממש מבחר מרשים. יש פה גם קצת זלזול בקהל, או הנחה מראש שהאנשים הם עצלנים: כאילו, מי שכבר טורח ובא לדרום תל אביב לראות וידיאו-ארט, עדיף שיראה 20 עבודות בבת אחת, שהמאמץ ישתלם. מה זה, ארוחת טעימות? שוק האוכל? פסטיבל הבירה? אז יפה שיש התייחסות לאמנות וידיאו, וטוב שיש אווירת פסטיבל, אבל העבודות שלכם ראויות ליותר מזה. בבקשה, תראו עוד פעם, אבל לא כולם בבת אחת.

אגב, הנטייה לשטוח את כל הסחורה האמנותית על השולחן כמו בשוק של ויצ"ו רווחת כאן גם במוזיאונים הגדולים. היצירות החשובות של המאה העשרים, של מרסל דושאן ומאן ריי, מוצגות במוזיאון ישראל בתוך כלוב ברזל אפלולי, זו לצד זו, על במה נמוכה וארוכה, כמו בתערוכת קרמיקה בחוג למלאכה. מי שכבר ראה את האסלה המפורסמת של דושאן תופסת - לבדה לגמרי - אולם שלם באחד המוזיאונים הגדולים בעולם (כמו שהקונספט של דושאן מכתיב), יודע שמדובר פה בהצהרה מהפכנית מצד מוזיאון ישראל. לא פחות. אמנות המאה העשרים – סוף העונה בשוק הפשפשים. שלוש בעשר.