1
ילדוּת בסין של מאו
(1966-1952)
"אתה קומוניסט טוב, אבל בעל נוראי!" אמרה אימי בדמעות, וידיה ליטפו את בטנה התפוחה, שהזדקרה מהחולצה העשויה בד כותנה גס מייצור מקומי. בתוך בטנה, מתחת לכף ידה, אני בעטתי והתמתחתי, מוכנה לצאת החוצה. זה היה בחודש מרס 1952, שנתיים אחרי שהמפלגה הקומוניסטית כבשה את סין מהגוֹאמִינְצָ'אנג (המפלגה הלאומנית) בסוף שנת 1949. שני הוריי היו קומוניסטים - אימי הייתה חברה טרייה למדי במפלגה, ואבי היה חבר ותיק בה. למעשה, הוא מונה למושל עיר הולדתו, אִיבִּין, וכל סביבתה, אזור ששטחו עולה על שמונה-עשר אלף מטרים רבועים, ושאוכלוסייתו מנתה אז יותר משני מיליון נפש.
אִיבִּין, עיר עתיקה, שנבנתה לפני אלפיים שנה על גבעה בחבל סצ'וּאָן שבדרום-מערב סין, שוכנת במקום מפגשם של שני נהרות. נהר מִין הצלול כבדולח נשפך שם לתוך נהר חולות הזהב שלמרגלות הגבעות, וכך נוצר היָאנְגְצֶה, הנהר הארוך ביותר בסין.
אולי זה נשמע רומנטי שנולדתי על גדת הנהר האדיר, במעלה ההר בעיר עתיקה, אבל זה היה מקור רגשותיה המרים של אימי כלפי אבי. הרופאים קבעו שהלידה שלי עלולה להיות קשה ביותר, שקיים סיכוי נכבד לשטף דם פנימי, ושאני עלולה למות במהלך הלידה ולגרור איתי את אימי אל עולם המתים. הם יעצו להעביר אותה לבית חולים בעיר גדולה יותר, שהיה בה ציוד מתאים ורופאים מיילדים מומחים. ובכל זאת סירב אבי לשמוע בעצתם.
ההעברה מאִיבִּין לעיר גדולה יותר לא הייתה שכיחה וגם לא קלה, אבל זו לא הייתה משימה בלתי ניתנת לביצוע. כמושל, אבי היה יכול לתת את ההוראה, ואימי הייתה מועברת אל בית החולים הטוב ביותר באזור. אך אבי סירב לתת את ההוראה. הוא אמר שאינו יכול לאשר טיפול מיוחד לאשתו, משום שהקומוניסטים התחייבו להילחם בזכויות היתר של המיוחסים.
אבי הצטרף למחתרת הקומוניסטית באִיבִּין בשנת 1938. הוא היה אז בן שבע-עשרה ועבד בחנות ספרים. כל חייו סבל מרעב ומעוולות, והפרסומים הרדיקליים שקרא שכנעו אותו בקלות שהקומוניסטים יהיו עדיפים על הגוֹאמִינְצָ'אנג. במיוחד הוא התייחס ברצינות להתחייבותם לעקור את השחיתות, שהייתה בעיניו שורש כל רע בסין המסורתית, ומאז מונה לתפקידו עשה את כל המאמצים לשלול "טובות הנאה" ממשפחתו: מאימו, מאחיותיו, מאֶחיו ומקרובי משפחה נוספים. אחד מדודניו, שכּונה דוֹד גדול, ביקש ממנו המלצה לצורך קבלת עבודה בקופת הקולנוע המקומי. אבי אמר לו לעשות זאת בצינורות המקובלים. אחד מאחיו הגדולים עבד במשרד לשיווק תה - אִיבִּין הייתה אחד האזורים שבהם פרח ייצור התה - והיה מועמד לקידום לדרגת מנהל. כאשר הגיעה ההמלצה לקידומו של אחיו אל שולחנו של אבי, הוא סירב, בטענה שאחיו אינו מוכשר מספיק לתפקיד, ולולא היה אחיו של המושל, הוא לא היה זוכה כלל להמלצה הזו. כל משפחתו של אבי רתחה מכעס, ואימי התפרצה עליו: "אתה לא חייב לעזור לו, אבל אסור לך לעמוד בדרכו!" אחיו לא דיבר איתו מאז.
אימי הייתה מדוכאת מאוד מסירובו של אבי להעביר אותה לבית חולים מצויד היטב. בתחילה היא חשבה שלא אכפת לו אם היא או התינוק שלהם יחיו או ימותו, אך בהדרגה שכנעה את עצמה שלא הייתה לו ברירה. לו היה מצווה להעביר אותה, תושבי אִיבִּין היו אומרים שאין שום הבדל בין הקומוניסטים לממשלות הקודמות, ושהם עלו לשלטון רק כדי להרעיף טובות הנאה על בני משפחותיהם. על כל פנים, רווח לה רק כאשר, מוקפת ברופאים מודאגים, יצאתי מרחמה - תינוקת בריאה, שמשקלה עלה על חמישה קילוגרמים - וכשנוכחה לדעת שגם היא עברה את הלידה ללא פגע.
גם אימי האמינה במפלגה. היא הייתה צעירה מאבי בעשר שנים, ועוד לפני שמלאו לה שש-עשרה, ב-1947, כבר הייתה חברה במחתרת הקומוניסטית בעירה ג'ִינְג'וּ, השוכנת במנצ'וריה שבצפון-מערב סין, במרחק כאלפיים וארבע מאות קילומטרים מאִיבִּין. העיר הייתה תחת כיבוש יפני עד כניעתה של יפן ב-1945, בתום מלחמת העולם השנייה. ממשלת הגוֹאמִינְצָ'אנג, בראשותו של צְ'יָאנְג קָאי-שֶׁק, כבשה את העיר, אך עד מהרה סר חינה בעיני אימי, אחרי שסוכני המודיעין שלה הרגו את חבריה ללימודים באוניברסיטה, ואחת מהם הומתה בעינויים משום שהכניסה לעיר חוברת מאת מאו. אחרי שגם חברהּ דאז נעצר ועונה, יצרה אימי קשר עם המחתרת הקומוניסטית. אחד הדברים שעשתה עבורם היה הברחת מידע צבאי מגִ'ינְג'וּ אל צבאו של מאו, שחנה בעיבורי העיר. באותו זמן נאבק מאו בצְ'יָאנְג קָאי-שֶׁק על השליטה בסין.
אבי נמנה עם הגייסות שצרו על העיר ושמע הרבה על אימי: "אותה נערה בת שבע-עשרה, שהיא יוצאת מגדר הרגיל". הוא צייר אותה בדמיונו כדרקון יורק להבות, והייתה לו הפתעה נעימה כשהם נפגשו לבסוף אחרי שהקומוניסטים השתלטו על גִ'ינְג'וּ ב-1948, ואימי באה לדווח לו על פעילותה. מולו עמדה נערה לבושה שמלת כותנה כחולה ודהויה, גבוהה, חיננית, דקת גזרה ונעימת דיבור. בעולמו אפיינו חוסר נימוס וצעקות רמות את התנהגותו של ה"מהפכן", ואימי נראתה כמשב אוויר רענן. אבי הבחין שלמרות עדינותה, היא אינה כנועה וצייתנית. בלי להרים את קולה היא נתנה פקודות נוקשות, דיברה בדייקנות ובבהירות ולא הכבירה מילים חסרות פשר. אבי נשבה בקסמיה, וגם הוא מאוד מצא חן בעיניה. אף על פי שלא נראה כחייל המושלם - הוא היה רזה, לבוש מדי חאקי רחבים ונמוך ממנה - אימי נמשכה מייד אל עיניו החולמניות והגדולות באופן לא מצוי, וחשבה שהוא נראה כמו משורר. הם התאהבו, התחתנו, וצעדו עם הצבא הקומוניסטי דרומה, ממנצ'וריה אל אִיבִּין, שם כיהן אבי כמושל ואימי עמדה בראש ליגת הנוער הקומוניסטי של העיר.
אימי הייתה פופולרית בקרב הצעירים שעבדה איתם, וגם משפחתו הגדולה והמורחבת של אבי אהבה אותה מאוד. ביום שבו הציג אותה בפני אימו, המסורת חייבה שהיא תשתחווה לחמותה. אבי אמר שהקידה המתרפסת הזו היא מנהג מעליב ומשפיל שהקומוניסטים התחייבו להכחיד, ושהוא לא ישתחווה לאיש. אימי אמרה שהיא דווקא כן תשתחווה, ושאם תעשה זאת, הדבר ישפר את תדמיתם של הקומוניסטים, שייראו אנושיים יותר. היא גם רצתה למצוא חן בעיני חמותה והיה לה כישרון דרמטי. אחרי שכרעה על ברכיה ונגעה שלוש פעמים בראשה ברצפה, כולם צחקו בעונג. ואז פתחה אימי בסדרת השתחוויות. היא פסעה מאחורי דודה ג'וּן-יִינְגי, אחותו הלא נשואה של אבי, יצאה אל הגן האחורי הגדול והיפה של המשפחה וקדה עשרות קידות לעצים ולשיחים. הנשים במשפחתו של אבי היו בודהיסטיות אדוקות והאמינו שלכל הצמחים יש נשמה, ושהם יעריכו את מחוות החברות האלו, ואף על פי שאימא לא התחנכה כבודהיסטית, היא נהנתה מאוד לבצע את הטקס הזה. היא גדלה בבית המרקחת של ד"ר סיָא, בעלה של אימה, מומחה מפורסם ברפואה סינית מסורתית, המבוססת בעיקרה על צמחים, ולכן הכירה את כל סוגי הצמחים והאמינה ביכולת הריפוי שלהם. בעיניה הם היו כמו אוצרות משפחתיים. כששוחחה עליהם בחיבה ובידענות עם בני משפחתו חובבת הטבע של אבי, היא כבשה את לבבותיהם כבר בפגישה הראשונה.
ולכן, כשנולדתי רצו כל בני המשפחה המבוגרים שאֶדמה לאימי ונתנו לי את השם אֶר-הוֹנְג, שפירושו "ברבור פרא שני", שכן שמה של אימי, סיָא דֶה-הוֹנְג, מכיל את הסימנייה "הוֹנְג" המייצגת "ברבור פרא". הסימנייה הזו מעוררת בדמיון את התמונה של עוף גדול, יפהפה וחזק, שעף למרחקים ארוכים בשמיים, מעל הרים ונהרות אדירים. אבי אהב את התמונה המקושרת לסימנייה, ובמכתביו לאימי פנה אליה במילים: "ברבור פרא אהוב שלי".
אימי ידעה שאבי אוהב אותה. שנה אחרי שנולדתי, בעת שהייתה מאושפזת בבית החולים וילדה את אחי גִ'ין-מִינְג, ניסתה האחראית עליה (שהייתה גם חברתה), גברת טִינְג (גָ'אנְג-סִי-טִינְג), אישה רזה ופלרטטנית, לפתות את אבא, והוא דחה אותה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. הוא ידע שגברת טִינְג היא אישה עיקשת מאוד, ושהיא מסוגלת לנסות שוב, אבל היה מודאג עוד יותר מכך שהייתה טיפוס נקמני, ושלא תבחל בשום אמצעי כדי להתנכל לאנשים שהכעיסו אותה. הדאיג אותו גם שהיא נעזרה בבעלה, שהיה ראש מחלקת כוח האדם באִיבִּין. בחרדתו שגברת טִינְג תפגע באימי, שהייתה כפופה לה, עלה אבי לרכבת הראשונה לצֶ'נְגְדוּ, בירת סצ'וּאָן, ואחרי נסיעה בת יום אחד הוא ניגש ישירות אל מושל המחוז וביקש שיקצה לו תפקיד אחר (הוא לא הזכיר את גברת טִינְג, אבל ציין את הקושי בעבודה בעיר הולדתו עם בני משפחתו הרבים). לאחר מכן הוא המתין בצֶ'נְגְדוּ ושלח לאימי מברקים שדחקו בה לעזוב את אִיבִּין מהר ככל האפשר. משום כך עברתי לצֶ'נְגְדוּ בגיל שנה, ביוני 1953. אחי גִ'ין-מִינְג היה בן חודש, כך שהסתיימה תקופת משכב הלידה שחייבה המסורת, והיא לקחה איתה אותי ואת אחותי הבכורה, סיָא-הוֹנְג, והשאירה את גִ'ין-מִינְג בבית משפחתו של אבי, משום שהוא נחשב קטן מדי למסעות.
העיר צֶ'נְגְדוּ, בירתן של כמה ממלכות קדומות, הפכה לביתי בעשרים וחמש השנים הבאות. היא שוכנת במישור פורה, והודות למערכת השקיה מצוינת, שנבנתה בסביבות 256 לפני הספירה, היא ידועה בכל רחבי סין בתואר "ארץ השפע" )טְיֶין-פוּ-גְ'ה-גוֹ). זו הייתה גם עיר עשירה מבחינה תרבותית, ובמשך מאות שנים הייתה מרכזן של כמה אמונות דתיות: דָאוֹאיזם, בּוּדהיזם וקונְפוּצְיָאניזם. בחצרות הרבות שלאורך סמטאותיה לבלבו באקלים הממוזג עצי ההיביסקוס בעלי הפרחים הוורודים והגדולים, שהעניקו לצֶ'נְגְדוּ את השם "עיר ההיביסקוס". במרכז העיר ניצב הארמון העתיק, שבנוי במתכונת העיר האסורה בבּייג'ינג, ומגדל השער המפואר שלו דומה לשער טְיֶינָאנְמֶן. תכופות כונתה העיר גם "בּייג'ינג הקטנה". מרקו פּולו ביקר בה במאה השלוש-עשרה וכתב על שגשוגה של העיר ועל תעשיית המשי שבה, שכן צֶ'נְגְדוּ ידועה גם בתואר "עיר המשי", והנהר החוצה אותה קרוי "נהר המשי" (גִ'ין-גִ'יאָנְג). במימיו נהגו התושבים לשטוף את כלי הטווייה. טוויית המשי הייתה דרך החיים - אפילו אני לקחתי בה חלק בילדותי. אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא איסוף ערמות של עלי תות-עץ, ואני ממש רואה לנגד עיניי כיצד מיששתי את הצד הפנימי הרך של העלים והאכלתי בהם כמה פעמים ביום את תולעי טוואי המשי, שהוחזקו בסלים גדולים ושטוחים. התבוננתי בזחלים הקטנים שאכלו ברעבתנות והשמינו במהירות. כעבור זמן לא רב החלו לבצבץ חוטים שקופים מפיותיהם הקטנים והעגולים, ועד מהרה החלו החוטים להתלפף סביב הגלמים עצמם, עד שנוצרה הפקעת, סיב משי דק, ארוך ומשובח, שייתלש וילופף על סליל. אני זוכרת שניסיתי למשוך בחוט וראיתי אותו נקרע באצבעותיי המגושמות.
צֶ'נְגְדוּ הייתה ידועה גם במטבח שלה. היו בה מסעדות רבות, שבמרביתן הוגשו מאכלים מיוחדים, ששמותיהם מגרים את הדמיון. בילדותי השמות הללו הילכו עליי קסם, אבל כמעט לא נכנסתי למסעדות האלו. על הפקידים הקומוניסטים נאסר לבקר במסעדות, שהמפלגה קישרה עם סגנון חיים נהנתני. זה היה קורבן לא פעוט בשביל אימי, שאהבה אוכל וערגה לאכול מהמאכלים שלא טעמה מעולם, משום שחייתה עד כה במנצ'וריה.
אבי קודם לתפקיד סגן מנהל המחלקה לעניינים ציבוריים במחוז סצ'וּאָן. המחלקה הייתה אחראית על החינוך, הבריאות, הספורט, הפרסומים ומכוני האמנות במחוז סצ'וּאָן (סצ'וּאָן זהה בגודלה לצרפת, ואוכלוסייתה מנתה אז שישים מיליון נפש). אימי מונתה לראש המחלקה לעניינים ציבוריים ברובע המזרחי של העיר ופיקחה על תחומים זהים, אבל בהיקף קטן יותר. עברנו אל "המתחם", שטח גדול ומוקף חומה, בהיקף של כמה רחובות. בתחומו היה גם מבנה ששימש מועדון לחיילים אמריקאים בזמן מלחמת העולם השנייה. מרבית הפקידים הבכירים עבדו במתחם והתגוררו בו עם משפחותיהם. היו שומרים בשער, גננים שתחזקו את הגנים, טבחים מעולים וצי מכוניות עם נהגים.
אימי לא הייתה זכאית למכונית, ומדי יום רכבה על אופניה לעבודה. מלבד בימי ראשון, הוריי כמעט לא היו בבית לפני שהיינו כבר במיטה. למעשה גידלה אותנו סבתי מצד אימי, יָאנְג יוּ-פָאנְג, שבאה ממנצ'וריה לחיות איתנו. היא הייתה אז בשנות הארבעים לחייה, והייתה שונה מאוד מאימי במראה החיצוני. בעוד שאימא לבשה מעין מדים, שהפקידות הקומוניסטיות נהגו ללבוש באותו זמן - מקטורן המכונה "ז'קט לֶנין", עם שתי שורות כפתורים, מכווץ בחגורה במותניים - כלומר, סגנון לבוש שאול מארץ זרה, סבתי לבשה תמיד את חולצת הכותנה המסורתית, עם כפתורי הבד השזורים בצד, ואת כל בגדיה תפרה בעצמה. היא תפרה לעצמה גם את נעלי הכותנה עבור כפות הרגליים ה"קשורות" שלה, שנראו קטנות מאוד, צרות ומחודדות, ושהיא דידתה עליהן ולא ממש פסעה כמו אימא. מדי פעם פניה התקמטו ברוגז כשייצבה את גופה תוך כדי הליכה, אבל עיניה, שהיו זוהרות מאוד, תמיד חייכו אלינו.
סבתי הפכה את חיי המשפחה שלנו לשלווים ואוהבים. היא אסרה על הוריי לנזוף בנו בזמן הארוחות ("בלי שום ביקורת כשהם אוכלים. הם לא יצליחו לעכל את האוכל כיאות") וּוידאה שכשהוריי התווכחו, הם לעולם לא עשו זאת בנוכחותנו. זכור לי רק ריב אחד בין הוריי, שהתרחש ערב אחד, כשהייתי בערך בת תשע. לא ידעתי במה העניין, אבל שמעתי את אבא צועק ואת אימא מערערת על דבריו בתקיפות בקול החרישי האופייני לה, אבל שלא כדרכה, היא דיברה בקול בוכים. תקף אותי פחד נורא וסגרתי את הכילה שמעל המיטה שלי כדי לנסות להתחבא. אבל הכילה הייתה דקה מדי. תגובתי לא הייתה בכי, אלא פרץ חזק ומוזר של צחקוקים עצבניים. "אר-הונג צוחקת!" צעק אבא ומיהר בצעדים כבדים אל מיטתי, המום למראה. נדמה לי שאולי פרץ הצחקוקים הזה סיים את הריב שלהם, משום שאימא רצה אליי וחיבקה אותי בזרועותיה. במשך כל ימי ילדותי הוריי הרעיפו עליי אהבה ומעולם לא הטיחו בי מילים בוטות. אפילו הביקורת הנדירה שלהם הייתה מנוסחת בזהירות ובקפידה, ונמתחה עליי בעדינות, כאילו הייתי אדם מבוגר שהם אינם רוצים לפגוע ברגשותיו.
בשנת 1958, כשמלאו לי שש שנים, התחלתי ללמוד בבית הספר. הלכתי ברגל, תמיד עם חברים, מרחק עשרים דקות הליכה מהבית, ועשרים דקות נוספות בחזרה לארוחת הצהריים, ועשיתי את אותו מסלול גם אחר הצהריים. הדרך עברה בעיקר בסמטאות, ועל המדרכות הצרות היו פרושים לייבוש עלי כרוב ועלים נוספים כדי שישומרו לאחר מכן (מאכל שאהבתי מאוד). רצועת הדרך שהייתה אהובה עליי במיוחד עברה לאורך התעלה הקיסרית, תעלת מגן באורך שני קילומטרים שהקיפה את הארמון העתיק. אף על פי שהארמון כבר נהרס בתקופה שבה התחלתי את לימודיי, נותרו חורבות מועטות, אך התעלה לא ניזוקה כלל. מימיה היו צלולים וירוקים, וגדותיה היו מכוסות בשיחי ערבה ועצי קַמפור.
הוריי איבדו כל אמון במפלגתם בשנות "הרעב הגדול", בין השנים 1958 ל-1961, שבהן נספו מהרעבה מעל ארבעים מיליון איש. אף על פי שהוריי לא ידעו את היקפו המלא של הרעב או את הסיבה לאסון, הם ידעו מספיק כדי להבין שהוא נוצר בידי אדם, ושהאחריות מוטלת על מפלגתם. בניגוד לעבר, כשהם מצאו סיבות לסלוח למפלגה, הפעם לא הייתה מחילה. אני זוכרת שאבי אמר לי פעם, לפתע פתאום - ועכשיו אני חושבת שהוא בעצם דיבר אל עצמו - "למה עשינו את המהפכה בכלל? עשינו את המהפכה כי אנשים גוועו ברעב. רצינו לתת לאנשים בטן מלאה." הייתי המומה מקולו הנסער ומהבעת פניו. בשלב מאוחר יותר נודע לי שהוא כתב מכתב למאו וביטא בו את דעותיו, הדבר היחיד שאדם היה יכול לעשות כדי להשפיע על המדיניות, אבל מושל המחוז, שהיה חברו, שכנע אותו לחזור בו משליחת המכתב והזכיר לו את התוצאות האיומות שעלולות ליפול בגורל משפחתו. רגשי האשמה העיקו מאוד על אבי - עליו יותר מאשר על אימי, כי הוא הזדהה באופן מוחלט יותר עם המפלגה, בעוד שלה היו הסתייגויות, והיא שמרה על מרחק רגשי.
התפכחותה של אימי התעוררה מייד כשצבאו של מאו נכנס לעירה, והיא פגשה במפלגה האמיתית, ארגון שהיה שונה כל כך מקבוצת לוחמי החופש שהייתה חברה בה. היא נדהמה לגלות שהערכים הנעלים שחלמה עליהם - שוויון, יחס הוגן לנשים ולבביות חברית - לא היו שם. אך היא נתקפה בהלם הקשה ביותר בהיותה בת שמונה-עשרה, כשעזבה את גִ'ינְג'וּ כדי לעבור עם אבי אל עיר הולדתו אִיבִּין, ששכנה במרחק שעלה על אלף ושש מאות קילומטרים מדרום לגִ'ינְג'וּ. כפקיד מפלגה בכיר, דרגתו של אבי הקנתה לו את הזכות לנסוע בג'יפ, אבל אימי, שדרגתה לא הייתה גבוהה, נאלצה ללכת ברגל. אבי לא הסכים להסיע אותה, כי הדבר היה נחשב להעדפת מקורבים, ואימי - או שניהם, למעשה - היו ננזפים אם היא הייתה נכנסת למכוניתו. לילה אחד, אחרי שבמשך יום תמים היא השתרכה ברגל, נושאת על גבה את המצע שלה, מותשת ואחוזת בחילה כל הזמן, היא פרצה בבכי כשניסתה להירדם במקדש, שהקבוצה שכבה בצפיפות על רצפתו. אבי, ששכב לצידה, מיהר לחסום את פיה בכף ידו ולחש לה שאסור שמישהו ישמע אותה בוכה. אבל היו כאלה ששמעו והתלוננו באוזני מפקד היחידה, שלמחרת נזף בה ואמר לה שהיא התנהגה כמו "גברת מפונקת מהמעמדות המנצלים" וש"זו בושה וחרפה לבכות אחרי שהולכים כמה צעדים ברגל." מובן שאף אחד - גם לא אימי עצמה - לא ידע שהיא בהיריון. זמן קצר לאחר מכן היא הפילה את העובר ואיבדה את ילדהּ הראשון. היא שקלה לעזוב את המפלגה וללמוד רפואה, שאיפתה לפני שהתחתנה. אבי נבהל עד כדי כך שהפציר בה, כמעט בחרדה, לא לעזוב את המפלגה, ואמר לה שהדבר ייחשב כעריקה ויטופל בהתאם. אימי הבינה מתגובתו שברגע שאדם מצטרף למפלגה, אין דרך חזרה (עובדה רבת-חשיבות, ששמרה תמיד על כוחה של המפלגה). היא נשארה במפלגה ושכנעה את עצמה להשלים עם נקודת הראות שלה, אבל מעולם לא הייתה מחויבת לה בכל מאודה כמו אבי.
אחרי שהתפוגגה מסירותם של הוריי למפלגה, הם הפסיקו לעבוד קשה כל כך ובילו בבית ערבים רבים יותר. הם בדקו את שיעורי הבית שלנו ונתנו לנו שיעורים נוספים. אימי לימדה אותנו מתמטיקה, ואבי הדריך אותנו בלשון ובספרות סינית. בערבים האלה הרשה לנו אבי להיכנס לחדר העבודה שלו, שקירותיו היו מכוסים מהרצפה ועד התקרה בספרים עבי כרס בכריכות קשות ובכתבים סיניים קלאסיים בכריכות בלויות. אבי הורה לנו לרחוץ ידיים לפני שנגענו בספריו ואמר לנו לא להפוך אף פעם את הדפים סמוך לשדרת הספר, מחשש שייתלשו.
מלבד הצטיינות בלימודים, הוריי רצו בעיקר שנרכוש עקרונות מוסריים. בעוד שהשמות של אחותי ושלי מבוססים על שמה של אימי - פירוש שמה של אחותי סיָאוֹ-הוֹנְג הוא "להיות כמו" סיָאוֹ (אימי) - לאחיי ניתנו שמות שייצגו את שאיפותיהם של הורינו. הסימנייה גְ'ה, שפירושה "ישר" ניתנה לגִ'ין-מִינְג. לסיָאוֹ-הֵיי הם קראו בסימנייה פּוּ, שפירושה "לא יומרני" - והסימנייה פָאנְג - "שאי אפשר להשחיתו" - הייתה חלק משמו של סיָאוֹ-פָאנְג. שמו של אבי, גָ'אנְג-שוֹ-יוּ, משקף את מסירותו לאידיאלים האלה. שמו המקורי היה שונה, אך כשהוא הצטרף לקומוניסטים הוא אימץ לו שם מחתרתי - וָאנְג יוּ. הוא בחר בסימנייה יוּ, שמשמעה "טיפשי", משום שאנשים שאימצו את העקרונות האלה נחשבו כ'נוהגים בטיפשות" (וָאנְג היה שם המשפחה שלו). עם שובו לאִיבִּין הוא חזר להיקרא בשם המשפחה המקורי שלו, גָ'אנְג, אבל כינה את עצמו שוֹ-יוּ, כלומר: "ממשיך להיות אדם שנחשב כנוהג בטיפשות".
בשנת 1964 מלאו לי שתים-עשרה והתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים. בית הספר החדש שלי, 'בית הספר התיכון מספר ארבע' היה המוסד החינוכי האיכותי ביותר בצֶ'נְגְדוּ. הוא נוסד בשנת 141 לפני הספירה והיה בית הספר הראשון שהוקם בידי ממשלה מקומית בסין. בית הספר שכן בשטחו של מקדש קונפוציאני עתיק, והשער הקדמי שלו התהדר בגג רחב, עמודים אדומים מרשימים ומפתן מוגבה, ההופך את הכניסה לטקסית יותר. במרכז מתחם בית הספר ניצב המקדש המרהיב עצמו. אף שפסלו של קונפוציוס הוצא מהמקום כשהקומוניסטים עלו לשלטון (והוחלף בחצי תריסר שולחנות פינג-פונג), המקדש שמר בכל זאת על הדרו, הודות לעמודי העץ הכבירים ולשתי מחתות קטורת ענקיות מארד, שניצבו למרגלות גרם מדרגות אבן, ולצידן זוג לוחות אבן ענקיים, שמובאות מדברי קונפוציוס נחרטו עליהם. בכניסה למקדש הייתה כיכר גדולה וריקה, שנועדה ליצור תחושת יראת כבוד. כעת היו בה מגרשי ספורט ובניין כיתות דו-קומתי. מאחוריו היה גן גדול, ובו פלג מים, שמעליו נמתחו שלושה גשרי אבן קטנים ומקושתים, ומעקותיהם היו מעוטרים בפסלי אבן זעירים של בעלי חיים. אהבתי במיוחד את הגבעה הנמוכה והמיוערת שבירכתי מתחם בית הספר, שם למדנו בשיעורי ביולוגיה על העלים והפרחים. השיעורים הללו ריתקו אותי עד כדי כך שרציתי להפוך למומחית בגינון, שתגלה זנים חדשים של צמחים.
בקיץ 1966, כשהייתי בת ארבע-עשרה, התהפכו חיי על פיהם. מאו הכריז על מהפכת התרבות. כמו ילדים אחרים, חונכתי לראות את מאו כאֵל. היה שיר שכולנו למדנו לשיר: "אבא קרוב, אימא קרובה, אבל אף אחד מהם לא קרוב כמו היושב ראש מאו." אם רצינו להישבע שאנחנו אומרים את האמת, היינו מכריזים: "אני נשבע ביושב ראש מאו!" כך שכשהוא קרא לצעירים להצטרף למשמרות האדומים - כוח המשימה שלו לשם הוצאתה של מהפכת התרבות לפועל - היה מובן מאליו שעלינו לציית למאו. גם בבית ספרנו הוקם תא של המשמרות האדומים, שפקד על כל התלמידים להישאר בבית הספר ו"לקחת חלק במהפכה", אך אני התחמקתי מהפעולות הלוחמניות והאלימות שהמהפכה דרשה, ובתואנה שאני חולה השתדלתי לא להגיע לבית הספר. נמתחה עליי ביקורת שאני "רכה מדי", ולא קיבלתי רשות להצטרף למשמרות האדומים.
מאז עמד מאו בשער טְיֶינָאנְמֶן והורה לדור הצעיר "להסתער באלימות" ו"לנתץ כל דבר שמייצג את התרבות הישנה", בית הספר שאהבתי השתנה והפך למקום מהלך אימים. מקדש קונפוציוס נותץ, והמון התאסף כדי לעקור את לוחות האבן הענקיים. כמה בנים הפילו את מחתות הארד והשתינו לתוכן. התלמידים הסתובבו ברחבי שטח בית הספר, נופפו במוטות ברזל ובפטישים וריסקו את ראשיהם של הפסלונים. הגנים נרמסו ונהרסו. שמעתי שהגנן הקשיש - שנהגתי לשוחח איתו מדי פעם משום שהייתי מוקסמת מעבודתו - הואשם בכך שהוא "אויב המעמד", הוכה ומת. אני לא מסוגלת לתאר כמה מפוחדת ואחוזת גועל הייתי. והיו זוועות נוספות. יום אחד הצטוו כל התלמידים להתאסף במגרש הספורט כדי להשתתף ב"עצרת גינוי", שאליה נגררו כתריסר מהמורים הטובים ביותר בבית הספר, שהועמדו על במה, וביניהם המורה שלי לאנגלית, אדם קשיש ומעודן. כמו כל שאר המורים, צוּוָה עליו לכרוע על ברכיו ולהרכין את ראשו, וזרועותיו נמשכו באכזריות לאחור בתנוחה שכונתה "מטוס סילון". ביום אחר כפו עליי להתבונן במורה שלי לפילוסופיה, שהותקפה בכיתה ונאלצה להתחנן לרחמיהם של בני כיתתי, שבעבר גילתה כלפיהם יחס מזלזל בשיעוריה. ערב אחד נסחפתי למשאית שיצאה לפשוט על בית אחד, אחרי ששתי נשים, מנהלות "ועד תושבים", הלשינו על אישה אחרת, שלדבריהן החביאה בדירתה תמונה של צְ'יָאנְג קָאי-שֶׁק. בבית שמעתי את צווחותיה מקפיאות הדם של האישה שהופשטה מבגדיה, כרעה עירומה למחצה, ותלמיד (שהכרתי) הצליף בה באבזם נחושת של חגורת עור, הנשק הנפוץ ביותר של המשמרות האדומים. בערב אחר ראיתי בחטף דמות עמומה נופלת מחלון בקומה העליונה. המשמרות האדומים חילקו את התלמידים לקטגוריות המבוססות על הרקע המשפחתי שלהם. אלה שהיו ממשפחות "טובות" היו "אדומים", ואלה שהיו ממשפחות "רעות" היו "שחורים". ל"אדומים" הותר לענות את ה"שחורים". באותו ערב קפצה מהחלון נערה בת שבע-עשרה, שסיווגו אותה כ"שחורה", גילחו את שערה באופן לא אחיד והותירו קרחות גרוטסקית בראשה. באותו לילה באולם השינה, ברגע שעצמתי את עיניי ראיתי דמות אנושית מוכתמת בדם. למחרת ביקשתי חופשת מחלה ממפקד המשמרות האדומים שבכיתתי והלכתי הביתה. ייחלתי נואשות שרגלי לא תדרוך שוב לעולם בבית הספר.
"עופו, ברבורי פרא" / רונג ג'אנג. מאנגלית: דורית בריל-פולק. 328 עמודים. כתר ספרים.