קלאסיקת האימה של סטיבן קינג במהדורה מחודשת: קראו פרק ראשון מתוך "הניצוץ"

ג'ק טורנס הרהר: שמוק ונפוח.
אולמן עמד, גובהו מאה שישים ושלושה סנטימטרים, וכשהתנועע, עשה זאת במין זריזות מוקפדת, שהיא כנראה נחלתם הבלעדית של כל האנשים הקטנים השמנמנים. השביל בשערו היה מדויק, וחליפתו הכהה נראתה רצינית, אך גם משרה נוחות. "אני אדם שתמיד תוכל להביא לפניו את בעיותיך", אמרה חליפה זו ללקוח המשלם. לשכירים היא דיברה בקיצור יתר: "כדאי מאוד שזה יהיה טוב". בדש המקטורן היה פרח ציפורן אדום, אולי כדי שאף אחד ברחוב לא יטעה ויחשוב שסטיוארט אולמן הוא הקברן המקומי.
בעודו מקשיב לאולמן הודה ג'ק בפני עצמו שקרוב לוודאי שהוא לא היה מסוגל לחבב שום אדם מן הצד ההוא של השולחן ובאותן נסיבות.
אולמן שאל שאלה שג'ק לא קלט. זה היה לא טוב: אולמן השתייך לסוג האנשים שנוטה לתייק מחדלים כאלה בתיקייה מסודרת בראשו כדי לעיין בהם מאוחר יותר.
"סליחה?"
"שאלתי אם אשתך יודעת בדיוק מה אתם לוקחים על עצמכם כאן. וקיימת, כמובן, גם שאלת הבן שלך." הוא הציץ תחתיו בטופס הבקשה שהיה מונח לפניו, "דניאל. אשתך אינה נפחדת כלשהו מן הרעיון?"
"ונדי היא אישה יוצאת דופן."
"ובנך, האם גם הוא יוצא דופן?"
ג'ק חייך חיוך יח"צ רחב. "לעניות דעתנו כן, אני מניח. הוא די עצמאי בהתחשב בכך שהוא בן חמש."
אולמן לא החזיר חיוך. הוא תחב בחזרה לתוך התיק את טופס הבקשה של ג'ק. התיק הוכנס למגירה. פני השולחן היו עתה עירומים לגמרי פרט לטלפון, מנורת השולחן ומגירת דואר נכנס/דואר יוצא. גם המגירה הייתה ריקה.
אולמן קם ופסע אל ארון התיקים שבפינה. "הואל נא לגשת לצידו השני של השולחן, מר טורנס. נתבונן בתוכניות המלון." הוא חזר עם חמישה דפים גדולים והניחם על משטח עץ האגוז המבריק של השולחן.
ג'ק עמד סמוך לכתפו, מודע מאוד לניחוח מי הקולון של אולמן. "לגברים האוהבים בושם". לרגע הזדמר בראשו זמריר הפרסומת, ללא סיבה, והיה עליו להדק את לשונו בין שיניו כדי לעצור נערת צחוק. מעבר לקיר, במעומעם, הגיעו קולותיו של מטבח המלון אוֹבֶרלוּּק, בפעילותו שלאחר ארוחת הצהריים.
"בקומה העליונה," אמר אולמן בקול מלא חיוּת, "עליית הגג. אין שם שום דבר כעת פרט לכל מיני דברים קטנים." האוברלוק עבר מיד ליד פעמים אחדות מאז מלחמת העולם השנייה, ונראה שכל מנהל, בתורו, שם את כל החפצים שנראו לו מיותרים בעליית הגג. "אני רוצה שתפזר בה מלכודות לחולדות ופיתיונות רעילים. אחדות ממנקות החדרים בקומה השלישית אמרו שהן שמעו קולות רשרוש. איני מאמין בכך. אף לא לרגע. אך אסור שיהיה גם סיכוי של אחד למאה שחולדה גרה במלון אוברלוק." ג'ק, שנטה לחשוד תמיד כי אין מלון בעולם שאין בו לפחות חולדה אחת או שתיים, נצר את לשונו.
"אבל מובן שלא תרשה לבנך לעלות לעליית הגג."
"לא," אמר ג'ק והבזיק שוב אל מול פני אולמן את חיוך היח"צ שלו.
האם הוא באמת מעלה על דעתו, השמוק הקטן הנפוח הזה, שהוא היה מרשה לבן שלו להשתובב לו בעליית גג ממולכדת, מלאה ברהיטים שבורים ובאלוהים יודע מה עוד?
אולמן נטל את תוכנית עליית הגג בתנועה זריזה והניחה בתחתית הערמה.
"האוברלוק הוא בעל מאה ועשר יחידות אירוח," אמר בקול מלומד. "שלושים מהן, סוויטות. כולן נמצאות כאן בקומה השלישית. עשר באגף המערבי (כולל הסוויטה הנשיאותית), עשר במרכז. עשר נוספות באגף המזרחי. כולן חולשות על נוף מרהיב."
תוכל לפחות לחסוך ממני את נאום המכירות?
אך הוא שתק. הוא היה זקוק למשרה.

אולמן הניח את תוכנית הקומה השלישית בתחתית הערמה, והם עיינו בקומה השנייה. "ארבעים חדרים," אמר אולמן. "שלושים כפולים ועשרה בודדים. ובקומה הראשונה, עשרים מכל סוג. בנוסף יש בכל קומה שלושה ארונות למצעים, וכן מחסן הנמצא בקצה המזרחי של הקומה השנייה ובקצה המערבי בראשונה. שאלות?" ג'ק נענע בראשו לשלילה. אולמן סילק את תוכניות הקומה הראשונה והשנייה. "עכשיו קומת הקרקע. כאן במרכז נמצא שולחן הקבלה, ומאחוריו המשרדים. אולם הכניסה משתרע על פני עשרים וחמישה מטר מעברו האחד של שולחן הקבלה ועל פני עשרים וחמישה מטר מעברו השני. הנה כאן, באגף המערבי, נמצא חדר האוכל אוברלוק ואולם קולורדו. האולם לריקודים ולסעודות חגיגיות נמצא באגף המזרחי. שאלות?"
"רק לגבי המרתף," אמר ג'ק, "לגבי תחזוקת החורף זהו המפלס החשוב ביותר. שם האקשן, אפשר לומר."
"ווטסון יראה לך את כל זה. תוכנית המרתף תלויה על קיר חדר הקיטור." הוא הזעיף את פניו, מן הסתם כדי להפגין כי כמנהל הוא לא העסיק את עצמו בהיבטים כה ארציים של פעולת האוברלוק כדוודים וצנרת. "ייתכן שזה רעיון לא רע להניח כמה מלכודות גם שם למטה. רק רגע..." הוא רשם משהו בחופזה על דף מתוך פנקס שנטל מהכיס הפנימי של מקטורנו (כל דף נשא את הכותרת "משולחנו של סטיוארט אולמן" בדפוס שחור בולט), תלש אותו והצניחו לתוך מגירת הדואר היוצא. הדף נותר שם גלמוד למראה. הפנקס נעלם בחזרה לתוך כיס מקטורנו של אולמן, בדומה לסיום להטוט של קוסם. עכשיו אתה רואה את זה, ג'קי־ג'ק, ועכשיו זה נעלם ואיננו. הברנש הזה הוא משקל כבד אמיתי.

הם חזרו למקומם הקודם. אולמן מאחורי השולחן וג'ק לפניו, מראיין ומרואיין, עותר ופטרון בעל כורחו. אולמן קיפל את ידיו הקטנות והמטופחות על טבלת השולחן והישיר מבט לעבר ג'ק. איש קטן, מקריח, בחליפת בנקאי ועניבה אפורה שקטה. הפרח שבדשו היה מיוצב על ידי סיכת דש קטנה בעברו השני. הסיכה נשאה את הכתובת "צוות עובדים" באותיות זהב קטנות. "אהיה לגמרי כן איתך, מר טורנס. אלברט שוקלי הוא אדם חזק ובעל חלק גדול באוברלוק, אשר הראה רווחיות בעונה זו בפעם הראשונה בהיסטוריה. מר שוקלי יושב גם במועצת הנגידים. הוא אינו איש מלונאות, ויהיה הראשון להודות בכך. אבל הוא ביטא את משאלותיו בעניין התחזוקה בצורה ברורה למדי. הוא רוצה שאתה תועסק, וכך יהיה. אולם אילו הייתה הברירה בידי, לא הייתי שוכר אותך."
ידיו של ג'ק היו קפוצות בחוזקה על ברכיו, מתחככות זו בזו, מזיעות.
שמוק קטן ונפוח שמוק קטן ונפוח -
"אינני סבור שאתה רוחש לי חיבה יתרה, מר טורנס. לא אכפת לי. רגשותיך כלפיי בהחלט אינם משחקים כל תפקיד לגבי אמונתי בכך שאינך מתאים לתפקיד. במשך העונה הנמשכת מ־15 במאי ועד 30 בספטמבר מעסיק האוברלוק מאה ועשרה איש במשרה מלאה; אחד לכל חדר במלון, אפשר לומר. אינני חושב שרבים ביניהם מחבבים אותי, ואני חושד שיש ביניהם כאלה הסבורים שאני בן זונה. הם צודקים בנוגע לאופי שלי, עליי להיות בן זונה במקצת כדי לנהל את המלון הזה באופן היאה לו."
הוא הביט בג'ק כדי לראות את תגובתו, וג'ק שוב הבזיק את חיוך היח"צ. גדול גדול ומלא שיניים עד עלבון.
אולמן אמר: "האוברלוק נבנה בשנים 1907 עד 1909. היישוב הקרוב ביותר הוא סַיידְוִוינְדֶר, 64 קילומטרים מזרחה מכאן. הכבישים סגורים בערך מסוף אוקטובר או נובמבר עד אפריל. איש בשם רוברט טאונלי ווטסון בנה אותו, סבו של איש התחזוקה הנוכחי שלנו. שהו כאן ואנדרבילטים ורוקפלרים, אסטורים ודו־פונטים. וארבעה נשיאים שהו בסוויטה הנשיאותית: וילסון, הרדינג, רוזוולט וניקסון."
"אני לא הייתי מוצא לנכון להתגאות יותר מדי בהרדינג וניקסון," מלמל ג'ק.
אולמן הזעיף את פניו, אך המשיך בלי להתייחס: "התברר שזה היה יותר מדי בשביל מר ווטסון, והוא מכר את המלון בשנת 1913. הוא נמכר שוב ב־1922, ב־1929 וב־1936. הוא עמד פנוי עד סוף מלחמת העולם השנייה, ואז נקנה ושופץ כולו על ידי הוראס דרוונט: מיליונר, ממציא, טייס, מפיק סרטים ויזם."
"אני מכיר את השם," אמר ג'ק.
"כן, מתקבל הרושם כי כל דבר שנגע בו נהפך לזהב... פרט לאוברלוק.
"הוא השקיע בו יותר ממיליון דולר, עוד לפני שכף רגלו של האורח הראשון שלאחר המלחמה דרכה על מפתנו... כך הפך שריד מתפורר למוצג ראווה. היה זה דרוונט שהוסיף את מגרש הרוֹק, שראיתי אותך סוקר אותו בהנאה כאשר הגעת."
"רוק?"
"אביו הבריטי של הקרוקט שלנו, מר טורנס. קרוקט הוא ממזרו של הרוק. לפי האגדה, דרוונט למד את המשחק ממזכירו החברתי, והתאהב בו. מגרשנו הוא אולי מגרש הרוק הטוב ביותר באמריקה."
"איני מטיל ספק בכך," אמר ג'ק בכובד ראש. מגרש רוק, גן אמנותי מלא שיחים בצורת חיות. מה עוד? משחק בלוח 'דוד ויגלי הארנב' בגודל טבעי מאחורי מחסן הציוד? הוא כבר היה יגע מאוד ממר סטיוארט אולמן, אך הבין שאולמן טרם סיים. מנוי וגמור היה לומר את דברו עד המילה האחרונה.
"כאשר הגיע הפסדו לשלושה מיליון, דרוונט מכר אותו לקבוצת משקיעים מקליפורניה. ניסיונם של אלה עם האוברלוק היה גרוע באותה מידה. הם פשוט לא היו אנשי מלונאות. בשנת 1970 קנו את המלון מר שוקלי וקבוצת שותפיו והפקידו את ניהולו בידי. גם אנחנו שקענו מתחת לקו האדום למשך שנים אחדות, אך אני שמח לומר שאמונם של הבעלים הנוכחיים בי לא התערער לרגע. בשנה שעברה יצאנו ללא רווח וללא הפסד. ובשנה הנוכחית נכתבו חשבונותיו של האוברלוק בדיו שחורה בפעם הראשונה זה כמעט שבעה עשורים."
ג'ק הניח שגאוותו של האיש הקפדן הקטן הזה הייתה מוצדקת. ואז סלידתו המקורית שטפה אותו כנחשול.
הוא אמר: "אינני רואה כל קשר בין ההיסטוריה - הרבגונית עליי להודות -
של המלון לבין הרגשתך שאינני מתאים למשרה, מר אולמן."
"אחת הסיבות לכך שהאוברלוק הפסיד כל כך הרבה כסף נעוצה בפחת שלו בכל חורף. זה מקצר את שולי הרווחיות בהרבה יותר מכפי שהיית מאמין, מר טורנס. החורפים אכזריים להפליא. כדי להתמודד עם הבעיה, התקנתי משרה מלאה לאיש תחזוקה לימי החורף שיפעיל את דוד הקיטור ויחמם מדי יום ביומו את חלקיו השונים של המלון בתורם. שיתקן קלקולים כשהם מתרחשים ויערוך בדק בית כדי שלאיתני הטבע לא תהיה דריסת רגל במלון. שיהיה ער תמידית לכל מקרה אפשרי. בחורף הראשון שלנו שכרתי משפחה במקום איש יחיד. אירעה טרגדיה. טרגדיה מחרידה."
אולמן התבונן בג'ק וסקר אותו בקרירות.
"שגיתי. אני מודה בכך מרצוני החופשי. האיש היה שיכור."
ג'ק הרגיש שגיחוך איטי לוהט - היפוכו המוחלט של חיוך היח"צ מלא השיניים -
נמתח על פיו. "זה העניין? אני מתפלא שאל לא אמר לך. אני הפסקתי."
"כן, מר שוקלי סיפר לי שחדלת לשתות. הוא גם סיפר לי על משרתך האחרונה... התפקיד נושא האמון האחרון שלך, נאמר? הוראת אנגלית בבית ספר פרטי בוורמונט. איבדת שליטה על עצמך. ואינני סבור שיש צורך לפרט יותר מזה. אבל אני סבור במקרה שהמקרה של גריידי שייך לעניינינו, ובגלל זה הכנסתי לשיחתנו את עניין... אה, העבר שלך. בחורף של 1970-71, לאחר שחידשנו את האוברלוק, אך לפני עונתנו הראשונה, שכרתי את... ביש המזל הזה ששמו דלברט גריידי. הוא עבר לאותם מגורים שתחלוק עם אשתך ובנך. היו לו אישה ושתי בנות. היו לי הסתייגויות. העיקריות שבהן היו החומרה הקיצונית של עונת החורף והעובדה שהגריידים ינותקו מהעולם החיצון למשך חמישה עד שישה חודשים."
"אבל זה אינו כך למעשה, נכון? יש כאן טלפונים, וקרוב לוודאי מכשיר אלחוט אזרחי. והפארק הלאומי הרי הרוקי נמצא בטווח מסוק, ובטח לשטח אדמה כה גדול חייב להיות מסוק או שניים."
"אני לא בטוח בזה," אמר אולמן, "אכן יש למלון מכשיר אלחוט שמר ווטסון יראה לך, יחד עם רשימה של התדרים הנכונים לשדר בהם, אם תזדקק לעזרה. קווי הטלפון מכאן לסיידווינדר עדיין מתוחים מעל לפני הקרקע, הם נופלים כמעט בכל חורף בנקודה זו או אחרת, ובדרך כלל נותרים מקולקלים במשך שלושה שבועות עד חודש וחצי. יש גם רכב שלג במחסן הציוד."
"אם כן המקום אינו מנותק ממש."
מר אולמן נראה מיוסר. "נניח שבנך או אשתך מעדו במדרגות וסדקו גולגולת, מר טורנס. האם אז היית חושב כי המקום מנותק?"
ג'ק הבין את הנקודה. "רכב שלג שנע במהירות המרבית יכול להובילך לסיידווינדר בשעה וחצי... אולי. מסוק משירותי ההצלה של הפארקים יכול להגיע לכאן בשלוש שעות. בתנאים אופטימליים. בסופת שלג מסוק לא יוכל אפילו להמריא, ואין מקום לצפות שתוכל לנסוע ברכב השלג במהירות המרבית, גם אם תעז לקחת אדם פצוע קשה החוצה, אל טמפרטורה שעלולה להיות שלושים או אפילו ארבעים מעלות מתחת לאפס, אם אתה מוסיף את גורם הקירור של הרוח."
"במקרה של גריידי," אמר אולמן, "היו שיקוליי זהים לאלה שהיו כנראה למר שוקלי במקרה שלך. בידוד יכול להיות מזיק כשלעצמו. מוטב לאדם שמשפחתו תהיה איתו. אם יהיו בעיות, חשבתי, הסיכויים גדולים שיהיה זה עניין פחות דחוף מגולגולת סדוקה או תאונה עם כלי עבודה, או איזשהו התקף עוויתות... מקרה חמור של שפעת, דלקת ריאות, זרוע שבורה - אפילו דלקת התוספתן. כל אחד מהדברים האלה היה מותיר די זמן.
"אני חושד שקרה מה שקרה כתוצאה מיותר מדי ויסקי זול, שממנו הייתה לגריידי אספקה, שאותה הכין ביד רחבה, ללא ידיעתי, ומצב מוזר שאותו מכנים הוותיקים 'קדחת הבקתה'. האם אתה מכיר את המונח?" אולמן חייך חיוך אבהי קטן, מוכן להסביר ברגע שבו יודה ג'ק בבורותו, וג'ק שמח להשיב מהר ועניינית.
"זהו מונח הסלנג לתגובה הקלאוסטרופובית שיכולה להתעורר כאשר אנשים סגורים יחד במשך תקופות זמן ארוכות. רגשות הקלאוסטרופוביה מוּחצנים כאיבה לאותם אנשים שאיתם אתה סגור במקרה. במקרים קיצוניים זה יכול לגרום להזיות ואלימות... כבר בוצעו רציחות במצב זה שנבעו מעניינים פעוטים כמו ארוחה שרופה או ויכוח לגבי תורו של מי להדיח את הכלים."
אולמן נראה נדהם למדי, דבר שהסב לג'ק קורת רוח רבה. הוא רצה ללחוץ עוד קצת, אבל הבטיח חרישית לוונדי שישמור על קור רוח.
"אני חושד שאכן שגית. האם הוא פגע בהן?"
"הוא הרג אותן, מר טורנס, ואז התאבד. הוא הרג את הילדות הקטנות בגרזן, את אשתו ברובה הציד ואת עצמו באותו אופן. רגלו הייתה שבורה. בוודאי היה כל כך שיכור שמעד במדרגות."
אולמן פרשׂ את ידיו והביט בג'ק במבט מצטדק.
"האם הוא היה בוגר תיכון?"
"לאמיתו של דבר, הוא לא היה," אמר אולמן בנוקשות־מה, "אני חשבתי שאדם בעל, נאמר, פחות דמיון, יהיה פגיע פחות לתלאות, לבדידות..."
"זו הייתה טעותך," אמר ג'ק, "אדם טיפש נוטה לחלות ב'קדחת הבקתה' ביתר קלות, ממש כפי שביתר קלות הוא נוטה לירות במישהו בגלל משחק קלפים או לבצע שוד מתוך דחף רגעי. הוא משתעמם. כאשר בא השלג אין מה לעשות חוץ מלצפות בטלוויזיה או לשחק סוליטר ולרמות. כאשר אינו מצליח להוציא את כל האסים אין מה לעשות, אלא לקטר לאשתו, לנדנד לילדיו ולשתות. קשה לישון, כי אין מה לשמוע. לכן הוא מרדים את עצמו בשתייה ומתעורר עם הנגאובר. הוא נעשה עצבני, ואולי הטלפון נותק, ואנטנת הטלוויזיה נשברה ברוח ואין מה לעשות אלא לשתות ולרמות בסוליטר ולהתעצבן יותר ויותר. לבסוף... בום, בום, בום."
"בעוד שאדם משכיל יותר כמוך...?"
"אשתי ואני, שנינו אוהבים לקרוא. לי יש מחזה שעליי לעבוד עליו, כפי שקרוב לוודאי אל שוקלי סיפר לך. לדני יש המשחקים שלו, ספרי הצביעה שלו ורדיו הגביש שלו. אני מתכנן ללמד אותו קרוא וכתוב. ובנוסף אני רוצה ללמד אותו ללכת בנעלי שלג. גם ונדי רוצה ללמוד זאת. הו, כן, אני חושב שנוכל להעסיק את עצמנו ולהימנע מלמרוט איש את עצבי רעהו אם הטלוויזיה תתקלקל." הוא הפסיק לרגע. "אל אמר את האמת כשאמר לך שאני כבר לא שותה. פעם הייתי שתיין, וזה נהפך לבעיה חמוּרה. אבל לא שתיתי אפילו כוס אחת של בירה בארבעה־עשר החודשים האחרונים. איני מתכוון להביא לכאן שום אלכוהול, ואני לא חושב שתהיה הזדמנות להשיג משהו לאחר שיֵרד השלג."
"בזה אתה צודק בהחלט," אמר אולמן, "אבל כל עוד שלושתכם נמצאים כאן למעלה - האפשרות לבעיות כפולה ומכופלת. סיפרתי זאת למר שוקלי, והוא אמר לי שהוא יישא באחריות. כעת סיפרתי לך, ולכאורה גם אתה מוכן לשאת באחריות..."
"אני מוכן."
"בסדר. אני מקבל את זה כי אין לי כל כך ברירה. אבל עדיין הייתי מעדיף סטודנט מהאוניברסיטה שלקח שנת חופשה. ובכן, אולי אתה תהיה בסדר. כעת אעביר אותך למר ווטסון, אשר יסייר איתך במרתף וסביב שטח המלון. אלא אם כן יש לך שאלות נוספות?"
"לא. אין בכלל."
אולמן קם. "אני מקווה שאתה לא נוטר טינה, מר טורנס. אין שום דבר אישי בדברים שאמרתי לך. אני רוצה רק בטובתו של האוברלוק. זהו מלון נהדר. אני רוצה שיישאר כזה."
"לא, אין שום טינה." ג'ק שב להבזיק את חיוך היח"צ, אך שמח שאולמן לא הציע לו את ידו ללחיצה. הייתה טינה. מסוגים שונים.

"הניצוץ" / סטיבן קינג. מודן. 373 עמודים.