כולם עזבו אותה. היא עדיין לא מוכנה להודות בזה: קראו פרק ראשון מתוך "האפליקציה של הירח"

במכונית שעצרה בנתיב הסמוך ברמזור ישב זוג מבוגר. בעצם, הזוג לא היה מבוגר כל כך. הם היו מבוגרים אולי בעשר שנים מאיתנו. חמש־עשרה לכל היותר. בעצם, במכונית לא ישב רק זוג. במושב האחורי ישבה אישה צעירה מאוד, אולי אפילו נערה מתבגרת. כנראה בתם הצעירה. האחרונה שעוד נשארה בבית. שלושתם ישבו ברכב קטן וכסוף. אולי החליפו ממכונית משפחתית לרכב הזה כשכבר לא נדרשו יותר להסיע ילדים. הוא נראה די חדש. "למה אנחנו צריכים אוטו כזה גדול?" יכולתי לשמוע אותה אומרת כשהם עוברים על הפירוט של כרטיסי האשראי או כשהגיע בדואר השובר של אגרת הרישוי או ההודעה על חידוש הביטוח. "תראה כמה כסף הולך רק על הדלק," התחילה לומר ורצתה להוסיף גם עלויות אחרות, אבל הוא דווקא מיהר להסכים. "חבל על הכסף," אמר, "ועם רכב קטן גם יהיה לך יותר נוח בחניות."
האישה הוציאה משקית נייר או מקופסה שלא יכולתי לראות מאפה משולש קטן. אולי בורקס ממולא בגבינה או משהו מתוק. המאפה נראה קנוי. היא אחזה באחד הקודקודים שלו בידה הימנית. היתה לה כף יד עדינה ויפה, למרות כתמי הגיל הבהירים שבלטו גם ממרחק של שני חלונות וקו הפרדה. על הקמיצה ענדה טבעת נישואים דקה ומוזהבת. טבעת רגילה. קטנה מאוד ונקייה מיומרות עיצוביות. דומה לאלה שגברים נוהגים לענוד ושהופכות אותם מיד ליפים ונחשקים יותר. האישה נגסה במאפה ואפשר היה לראות שהיא נהנית. היא הסבה את הראש לעבר החלון שהיה סמוך לחלון שלי, אבל מבטה היה ממוקד כולו במאפה. הגבר הביט בה ואמר משהו שלא יכולתי לשמוע. הוא לא נראה מרוצה. האישה מיהרה לקמר את ידה השמאלית לצורה של קערה. היא הניחה אותה בתנועה מיומנת מתחת למאפה, ממתינה לפירורים שעשויים להגיע ושכנראה הדאיגו מאוד את בן זוגה שישב מאחורי ההגה וחיכה לרמזור שיתחלף. היד המלקטת התאימה בדיוק לגודלו העדין של המאפה. היא המשיכה לנגוס לאט. יד שמאל עוקבת אחרי יד ימין. נכונה לתמוך בתענוג האסור. לא נראה שהזהירות והליקוט הקפדני, שלהם נדרשה שלא מרצונה, פגמו בהנאה שהפיקה מהנגיסות הקטנות, מחושבות ושוות בגודלן. הגבר נראה מוטרד, הוא המשיך להביט בה וברמזור לסירוגין, מחכה שתמעד, שתיכשל. מחכה להזדמנות שתיקרֶה לפניו להוכיח אותה על פירור שנפל. הוא הרי עשוי להגיע לריפוד הנקי, או גרוע מזה, לרצפת המכונית. בטח יש לו שואב קטן ידני שהוא מטעין בבית ומדי פעם יורד איתו למכונית כדי לנקות לכלוך שלא מצדיק להכניס את הרכב לשטיפה, רוטן בליבו על הנוסעים הלא זהירים שעושים ברכב כבשלהם, שאין להם אפילו את האיפוק הנדרש כדי לחכות עם האוכל עד שיגיעו הביתה ויוכלו לשבת ליד שולחן עם צלחת, לאכול כמו בני אדם.
האור ברמזור התחלף ולקח אותם מהנתיב שמשמאלי אל הכביש המהיר. נטמעים בטור ארוך של מכוניות, זוג מבוגר שאינו מבוגר כל כך, אולי כי כבר לא קוראים לאנשים בגילם זקנים, או כי אנחנו כבר לא צעירים כל כך ומי יודע אם כשנהיה זוג מבוגר עוד נהיה זוג. ניסע יחד בעוינות סמויה ברכב קטן ונקי, קצת כועסים, קצת מתגוננים, קצת דואגים, ויודעים שאם עד עכשיו נשארנו זה עם זה, אנחנו כבר מבוגרים מדי מכדי להיפרד.

מתי בדיוק מגיע הרגע שבו ברור שכבר מאוחר מדי כדי להיפרד? ההורים שלי נפרדו אחרי עשרים ושש שנות נישואים. אנחנו התחתנו לפני שמונה־עשרה. יש כמובן גם את התקופה שלפני החתונה. ההורים של תומר התגרשו אחרי יותר משלושים שנה ביחד. אני זוכרת שאמרנו אז שהדור הזה הוא דור הגירושים המאוחרים. קלישאה. יוצאים לפנסייה, הילדים עוזבים את הבית, יש זמן פנוי וכסף לא רע ובית ריק וחופשות בחו"ל, ופתאום אתה מגלה שאתה לא באמת מחבב את האדם שאתה נשוי לו. לנו יש שני ילדים, הגדול בן שש־עשרה, הקטן בן אחת־עשרה, ולי יש אחד שיכול היה להיות בן שמונה אבל עליו לא מדברים.
אנחנו עדיין עובדים. עד הרגע שבו נוכל להפסיק יש עוד עשרים שנה לפחות. הילדים עוד איתנו ולא תמיד ברור אם יגיע אי פעם הרגע שבו יהיו מסוגלים לחיות במקום משלהם. החופשות עוד קצרות ובעיקר בשבילם. הבית מלא גם כשהוא ריק. יש כביסה במידות קטנות וכתמים שלא יורדים, ונעלי ספורט באמבטיה ותיקי בית ספר בכניסה לבית וכלים בכיור כשחוזרים מהעבודה גם אם בבוקר שמתי מדיח ובמשך היום לא הייתי כאן בכלל. יש חיים. יש שניצלים בימי שישי וכריכים לבית הספר — בכל יום בדיוק אותם הכריכים, ואספות הורים וקבוצה בסלולרי ואסור להסתובב בבית בלי חזייה וחשוב לנעול את הדלת במקלחת כי אולי יש בבית עוד מישהו ואנחנו לא יודעים, או שסתם אחד מהם צריך להגיד לי משהו דחוף שמשכיח ממנו לרגע את הזכות לפרטיות שכבר אין ספור פעמים הסברתי להם שמגיעה לי, כבת יחידה בבית של בנים.

ואני עדיין מחבבת את תומר. הוא מעניין וחכם וקצת כמו אישה ויש לנו תמיד על מה לדבר. אני עדיין אוהבת אותו מאוד ואנחנו שוכבים פעם או פעמיים בשבוע אם יוצא, והשיחות טובות והסקס בסדר, והוא יפה בעיניי, חוץ מהפעמים שבהן הוא קורא עיתון בלי חולצה, או ישן על הצד עם פה פתוח, כי אז הוא מזכיר קצת את אבא שלי וזה עושה לי בחילה. אבל אנחנו עדיין לא שם, במקום הזה שבו אפשר להגיד שבטוח שאף פעם לא ניפרד. זה עוד מוקדם. אנחנו אפילו עוד לא בני חמישים.
יש לנו אהבה, אבל לפעמים יש רגע שבו אני חושבת על מישהו שבאמת ירצה אותי. שלא ראה אותי בשירותים או בחדר לידה או מורטת שערה קשה שצמחה על הסנטר או מחליפה טמפון או חיתולים או שוטפת רצפה או מקיאה. מישהו שייכנס למשרד שלי כשהוא ריק וייקח אותי לחדר ישיבות ויושיב אותי על השולחן הגדול שאין עליו מחשב או ניירות או שאריות של סלט בכלי של פלסטיק, וירים לי את החצאית, אפילו שאני תמיד לובשת מכנסיים, והרגליים שלי יהיו חלקות עד למעלה, אפילו שעל הירכיים אני כבר שנים לא ממש מקפידה, ויהיה לו חזה יפה — לא חלק ולא שעיר מדי. וזרועות חזקות, אבל לא מחדר כושר או קרוספיט או משקוליות שהוא מחבר לידיים באימונים של קבוצת ריצה, כי אלה מגעילות אותי. פשוט זרועות חזקות כי ככה הוא. חזק. כמו שאני חזקה.
ואני ארצה אותו. ואף פעם לא חלמתי שגם הוא יכול לרצות אותי, והוא בכלל נשוי, ויש לו שלושה ילדים ואישה רואת חשבון. פגשתי אותה פעם באירוע של העבודה. היא לבשה מכנסיים שחורים מחויטים וחולצה שחורה בלי שרוולים וענדה שרשרת ארוכה מכסף והיתה מעט גבוהה ממנו. אולי בגלל העקבים. ואני אחשוב שלא יכול להיות שיש לו אישה יפה כל כך שמבינה במיסים ומאזן וזוכרת בעל פה מה זו אינפלציה ומבינה אילו משמעויות עשויה לגרור העלאת הריבית, והוא עדיין רוצה אותי על השולחן בחדר הישיבות, מתחת למקרן הכבוי. אנחנו נתנשק הרבה. אולי כי זו הפעם הראשונה ואולי כי כל עוד רק מתנשקים, יש עדיין הזדמנות לסגת. והסקס יהיה נהדר. לא כזה של צעירים, שאומרים שהיה ממש טוב כדי שתהיה סיבה לא להרגיש רע עם עצמך על זה ששכבת עם מישהו לא נכון, אלא פשוט טוב. כמו שסקס צריך להיות. והכול מסביב יהיה שקט, כי כבר מאוחר ורק שנינו במשרד, יושבים עירומים למחצה בקצה השולחן הארוך, מושיטים ידיים לחפש פרטי בגדים שהסרנו, נראים עלובים וקמוטים. מחליקים אל רצפת העץ ומחזירים את הכיסאות למקום. ואחר כך נעמוד בשקט זה מול זה, ונתחבק, והזרועות שלו יקיפו אותי, בטוחות ומרגיעות, וכשהחיבוק ייפרם, הוא יחזיק לי את שתי הידיים, כמו שתומר היה עושה כשרק הכרנו ועוד גרנו בשתי דירות. ואני אגיד שאני צריכה ללכת, והוא ילווה אותי לאוטו בחנייה, ואחר כך ילך לרכב שלו ואני אסתכל עליו נוסע משם ואגיד לעצמי שככה מרגישים כשבוגדים. ובדרך הביתה אעצור ב־yellow לקנות לחמניות למחר ואעבור ליד הסופר פארם שסמוך לתחנה ואחייך פתאום, כשתחלוף בי לרגע המחשבה אם לעצור לקנות פוסטינור כמו ילדה בת עשרים, אבל בגיל ארבעים וחמש לא באמת צריך לדאוג בגלל אמצעי מניעה. וזה יזכיר לי את ההוא, זה שאין לו שם כי מת לפני שנולד, ואני אנשום עמוק כדי לא לבכות, והטלפון לא יצלצל, כי כשהילדים גדולים והחתונה שלנו רחוקה כבר לא שואלים זה את זה מתי נגיע הביתה.
הביתה. המקום שהוא הבית. השמות של כולנו כתובים על השלט שעל הדלת. לכל אחד יש מברשת שיניים וארון בגדים ודברים שהוא אוהב לאכול במקרר או בארונות המטבח. לכל אחד יש חדר. החדר של רועי והחדר של שחר, וחצי חדר עבודה של תומר, שאמור היה להפוך לחדר שלו, אבל מכיוון שמת לפני שנולד מעולם לא נהיה, וחלק מהחפצים שפעם היו של הילדים עדיין מחכים להיכנס אליו. ממתינים שם בפינות משני צדדיו של שולחן הכתיבה, ומדי פעם אני חושבת שהגיע הזמן לזרוק, אבל לא זורקת, כי קבר אומנם אין ונרות נשמה אסור להדליק, אבל יש עגלה, אם פתאום ירצה להתהלך בגינה מאחורי הבית, וסלקל שמתחבר למושב האחורי של הרכב וכמה חליפות ארוזות שהילדים מעולם לא לבשו כי גדלו לפני שהספקנו להלביש, וחשבתי שכבר יהיו שלו, אבל הוא לא היה צריך בגדים כשדיממתי אותו החוצה, ומי יודע, אולי בכלל זו היתה צריכה להיות בת. הרופאים יכלו לומר לנו, אבל תומר לא הרשה. הוא אמר שזה רק יעשה את הכול יותר קשה.
איזה ריח יהיה לזה מהמשרד? לא ריח של בושם. אף אחד לא מריח מבושם בסוף יום עבודה. גם לא של סבון או ג'ל גילוח. אבל ריח כלשהו חייב הרי להיות. איזה ריח יש לתומר בשעות הערב? יכול להיות שמרוב הרגל אני כבר לא מריחה. לפעמים יש ריח של קפה או עקבות של חוט דנטלי בריח מנטה שהוא משתמש בו, אם הוא לא שוכח, אחרי ארוחות.

"האפליקציה של הירח" / אדוה ברנד. 216 עמודים. הוצאת התחנה.