הוא יכול לחיות שוב כל רגע, אבל יש קאץ': קראו פרק ראשון מהחדש של מיץ' אלבום

החוקר צקצק בלשונו. הוא הביט בגבר אפור השיער שהיה שרוע מעבר לשולחן.
"תגיד לי, ידידי, איך עשית את זה?"
שתיקה.
"אנחנו יכולים לשבת כאן כל היום אם זה מה שאתה רוצה לעשות. זה מה שאתה רוצה לעשות? לשבת כאן כל היום?"
בחדר הקטן בתחנת המשטרה היה חם מדי, והוא נזקק לצביעה. הרהיטים היחידים היו שולחן עץ ושני הכיסאות התפוסים. החוקר, וינסֶנט לָה־פּוֹרטָה פתח גליל של סוכריות חמוצות, תלש את הראשונה, אדומה־דובדבן, והטיל אותה אל פיו.
"רוצה סוכרייה?"
האיש פלט צחוק חרחרני.
"מה כל כך מצחיק?"
"השם."
"של הסוכריות? לייף סֵייברס? כי הן נראות כמו גלגלי הצלה?"
"כן."
"היית רוצה גלגל הצלה לחיים שלך עכשיו?"
"החיים שלי ניצלו כבר יותר מדי פעמים."
לה־פורטה המתין להמשך, אבל החשוד שילב את אצבעותיו והשפיל את מבטו, כאילו התפלל. פניו היו שזופות ולא מגולחות, לסתו ועצמות לחייו בלטו, אולי בלטו מדי, כמו אצל אדם שרזה ממחלה. חולצתו בצבע צהוב חרדל ומכנסיו הכחולים הכהים היו מקומטים מאוד, כאילו ישן בהם.
"בוא נראה במה מאשימים אותך," אמר לה־פורטה. "אולי זה ירענן את זיכרונך."
הוא החליק תצלום על השולחן.
"בביקור אחד בלבד, בקזינו הכי גדול באי, הימרת שלוש פעמים על מספרים יחידים ברולטה וזכית ברצף בסכום של יותר משני מיליון דולר. ואז פשוט קמת והלכת."
"וזה פשע?"
"לא, אבל רק כי לא הצלחנו להבין איך עשית את זה."
"אז זה לא פשע?"
"תקשיב, ידידי. התפקיד שלי הוא לתפוס רמאים בקזינו, ואני עושה את זה כבר שנים. בלאס וגאס. באטלנטיק סיטי. עכשיו פה בבהאמה. מה שאתה עשית אי־אפשר לעשות בלי לעבור על החוק."
"הבנתי." האיש הנהן בריכוז. "אפשר לשאול אותך שאלה?"
"בבקשה."
"למה אתה עובד בעבודה כזאת?"
"למה מה אתה, פסיכיאטר?"
"סתם סקרן."
לה־פורטה עיווה את פניו בגיחוך. "בוא נגיד רק שאני לא אוהב אנשים שמכופפים את החוקים."
"אה. אז אתה לא תאהב אותי."
לה־פורטה התבונן בחשוד גבה הקומה והכחוש, שענד עגיל קטן על התנוך השמאלי ונעל מוקסינים בלי גרביים. לה־פורטה ניחש שהוא מתקרב לגיל שישים ושהוא לא אמיד במיוחד. במובן הזה הוא דמה ללא מעט מהגברים שהימרו בקזינו באי. אבל התנהגותו בחקירה היתה יוצאת דופן. בדרך כלל החשודים היו עצבניים, הזיעו, השיבו לשאלות מהר מדי או לאט מדי. האיש הזה נראה כמעט משועמם.

"די, בוא תגיד לי איך עשית את זה. יש לך מישהו מבפנים?"
"לא ביצעתי שום עבירה."
"שלוש זכיות ברצף עם הימור על מספר בודד? אתה לא קורא לזה חשוד?"
"חשדנות ואמונה לא יכולות לחלוק אותה מיטה."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאם אגיד לך את האמת, תצטרך לקבל כעובדה משהו שלא יתקבל על דעתך."
"נסה ותראה."
האיש כיווץ את עיניו. "לא."
"אתה מבין שרמאות בקזינו עלולה להכניס אותך לכלא?"
"כן."
"לתקופה ארוכה."
"לזמן אין הרבה משמעות מבחינתי."
"למה לא?"
"זה מורכב."
לה־פורטה נגס בסוכרייה הקשה שבפיו.
"ספר לי על אישה בשם ג'יאנה רוּל."
ארשת פניו של האיש השתנתה. לה־פורטה התעודד. הנה, התחלנו. נישאר בזה.
"אחרי שזכית בכסף הלכת לבנק וביצעת העברה בנקאית לג'יאנה רוּל. אנחנו יכולים למצוא אותה. לעצור אותה. אולי להגיש נגדה כתב אישום כשותפה לקשירת קשר. זה מה שאתה רוצה?"
האיש מצמץ. לה־פורטה רכן על גבי השולחן.
"כמו שאמרתי: נסה ותראה."
"בסדר." האיש נאנח. "כשעצרתם אותי, היה לי תיק."
"אז?"
"אני צריך אותו."
לה־פורטה חשב רגע.
"אל תזוז."
הוא קם, נעל את הדלת מאחוריו, ניגש לחדרו ולקח משם תרמיל עור דהוי. הוא חזר ונתן אותו לאיש, וזה הוציא מתוכו מחברת כתיבה עם כריכה קשה שחורה־לבנה בדוגמת שיש. על התווית היו רשומות בכתב יד ארבע מילים: לבוס, לקרוא אחרי מותי.
הוא הדף את המחברת על השולחן.
"מה?" שאל לה־פורטה. "אני צריך לקרוא את זה?"
"רק אם אתה רוצה תשובות."
החוקר עלעל בדפים הכתובים בכתב יד.
"מה זה?" הוא מלמל.
האיש כמעט חייך.
"סיפור אהבה," הוא ענה.

בוס יקר
אז במה להתחיל? בזה שאני גוסס? אני מניח שעכשיו זה כבר ידוע לך. רק לפני כמה ימים נכנסת לביתן האורחים ומצאת אותי על הרצפה ליד סל הכביסה עם הרגל השמאלית מתוחה קדימה, והראש על המרפק ואמרת, "אלפי, מה אתה עושה?" ואמרתי, "אני מחפש נמלים." חייכת, אבל ראיתי בעיניים שלך דאגה אמיתית, וכשעזרת לי לקום על הרגליים היה במגע שלך רוך, גם כשהשחלת את זרועך מתחת לזרועי, כשפרשת את האצבעות על גבי. לולא ידעתי את האמת עוד הייתי עלול לקרוא לזה חיבוק אוהב. אבל אני כן יודע את האמת. וידיעת האמת היא שמובילה אותי לווידוי הזה.
אני לא מפחד למות, בוס. אני יודע שאמרת לי לא לקרוא לך בוס, אבל מה? אני מקבל ממך משכורת, ואני שמרן, כנראה. בכל אופן, אני לא מפחד. חמקתי מהמוות פעמים רבות. אולי זה נשמע מוגזם אבל זאת האמת.
בחיי הארוכים — ואין איש בעולם שיודע כמה ארוכים הם היו — קפצתי מהַר בספרד, קפצתי אל בריכת כרישים באוסטרליה, עמדתי מול רכבת מתקרבת בסין, אפילו חטפתי כדור במהלך שוד בנק במקסיקו.
עשיתי את רוב הדברים האלה כדי לראות איך זה, כדי להרגיש את הבל פיו של אלוהים או של השטן או של
לא־משנה־מה שמחכה לי כשהחיים האלה יסתיימו. זה לא היה אומץ — ידעתי שאשאר בחיים. לא קל להאמין לסיבה שבגללה ידעתי שאשרוד, אבל אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה לנסות, כי חיכיתי הרבה זמן כדי לספר לך.
בסדר. הנה אני אומר.
יש לי אפשרות לעשות כל דבר פעמיים.
אני מתכוון למה שאני אומר. יש לי הזדמנות שנייה לכל דבר. מקצה שיפורים. חזרה לעמדת פתיחה. לא משנה איך קוראים לזה. זאת סגולה. יכולת. אין הסבר. אבל בעוד כל בני האדם בעולם נאלצים לסבול מתוצאות מעשיהם, אני יכול לבטל את מעשי ולנסות שוב. לא אינספור פעמים, יש לציין. אני לא יכול לפשל שוב ושוב ולהתחיל בכל פעם עם לוח חלק. אני לא יכול לגשת לאותו מבחן מאה פעמים.
פעמיים. יש לי אפשרות לעשות כל דבר פעמיים, כל דבר. העניין הוא שאני צריך לחיות עם התוצאות של הפעם השנייה, אין דרך חזרה. ובמשך השנים הבנתי שזה המחיר שאני משלם על הסגולה הזאת.
והמחיר ששילמתי באהבה.
היתה לי אהבה גדולה אחת בחיי, בוס. אישה אחת שבעיניה מצאתי את הגרסה המוצלחת יותר של עצמי. אבל שגיתי שגיאה חמורה, כזאת שלא יכולתי לחזור ולתקן. שתי ההזדמנויות שניתנות למאוויי הלב הן תעלול אכזרי שהתוצאה שלו...

"פעמיים" / מיץ' אלבום. מאנגלית: עידית שורר. 310 עמודים. מטר הוצאה לאור.