באחד הרגעים האייקונים ביותר ב"האודיסאה", אודיסאוס וחבריו נתקלים בסירנות - הנימפות שקולן המהפנט גורם למלחים לאבד את דעתם, אלא אם יסתמו את אוזניהם בשעוות דבורים.
להבדיל, דבר דומה קורה כעת עם העיבוד של כריסטופר נולאן ליצירה האפית שעליה חתום הומרוס. הוא מגיע לקולנוע נישא על גבי שירי הלל מהפנטים - המבקרים הכתירו אותו כאחד מסרטי העשור, והקהל ברחבי העולם נוהר לצפות, שובר שיאים קופתיים ויוצר תורים ארוכים משל היה מדובר במסעדת שניצלים מדוברת.
האם, כמו המלחים, אפשר שלא להסתחרר מכל התהודה הזו? האופציות היחידות, כך נראה, הן להצטרף למקהלה, או להיות הרגזני הבודד שחולק עליה. המעטים שיוצאים נגד הסרט עושים זאת מסיבות חשוכות - למשל רוגז על הליהוק של לופיטה ניונגו השחורה כדמותה של הלן, האישה היפה בעולם שבגללה לכאורה פרצה מלחמת טרויה.
בלי שעווה באוזניים, אחרי שצפיתי בסרט פעמיים וחזרתי בשלום מן המסע, נאמר כך: מדובר בסרט אדיר, מהנה ומרגש, שחובה לרוץ אליו בהקדם. האם זה אכן אירוע קולנועי היסטורי? ההיסטוריה תשפוט. האם זה הסרט הטוב של העשור? בערך כמו שזה המונדיאל הכי טוב אי פעם. השיח היום בווליום גבוה, וגם את זה למדנו לקבל. תסלחו לי אם אעניק לסרט "רק" ארבעה כוכבים וחצי ולא חמישה, בתקווה שהנימפות לא יפילו אותי למים.
מעדן האלים: זה סרט שחובה לראות באיימקס
דבר אחד בטוח: כריסטופר נולאן עשה את הסרט הזה מתוך כבוד עצום - למקור הקלאסי; לאינטליגנציה, לבגרות, לסבלנות ולתודעה של הקהל; ובעיקר לאמנות הקולנוע. "האודיסאה" שלו נמשכת כמעט שלוש שעות והיא מלאכת מחשבת אפית בעבודת יד, שמוציאה את המיטב מן המסך הגדול, בלי שימוש באפקטים דיגיטליים או חלילה ב-AI. כמו שף שעובד על התבשיל שלו מבוקר עד ערב עם חומרי גלם שהגיעו מן האדמה ומן הים וסוגר את הבסטה כשנגמרה הסחורה, כך גם הקולנוען. המינימום שמגיע לו הוא לא רק שנצפה בסרט, אלא גם שנעשה זאת קרוב ככל האפשר לחזון שלו, ונצפה בו על המסך הכי גדול בסביבה ובאיימקס. צפיתי פעמיים, פעם בפורמט הזה ופעם בהקרנה רגילה ופושטית, וההבדל עצום.
כש"האודיסאה" התפרסמה לראשונה, סביב המאה השמינית לפני הספירה, לא ידעו בכלל מה זה איימקס. מאז פרסומה, היא הפכה לאחת היצירות המשפיעות בתולדות האנושות והדיה ניכרים גם בסרטים רבים, מ"אחי, איפה אתה?" של האחים כהן ועד "בובספוג". אך באופן מעניין, עוד לא ראינו עיבוד קולנועי ישיר, נאמן וגדול ממדים.
נולאן הוא הראשון שיש לו את האמביציה ואת החוצפה לעשות זאת. אם מישהו אחר היה מנסה, אולי היו צוחקים עליו, אבל הבמאי הפך בזכות "ממנטו", "האביר האפל", "התחלה" ו"אופנהיימר" לקולנוען הכי מוערך בעולם, לא פחות. נכון, הפעם הוא הרוויח זאת ביושרה, אבל האם הנולאניסטים היו מעזים לדבר סרה ב"אודיסיאה"? לא בטוח בכלל.
מאט דיימון מוסיף המון
נולאן כבר לא צריך קפיצות מדרגה. מי שמשדרג כאן את מעמדו הוא מאט דיימון, שעשוי לזכות באוסקר ראשון על משחק אחרי שכבר זכה בו על התסריט של "וויל האנטינג", ומנציח את מעמדו כשחקן אופי מן השורה הראשונה. הוא מגלם את אודיסיאוס, המנסה לשוב הביתה לאחר ההרס של מלחמת טרויה.
כמו "אופנהיימר", גם זה סיפור על אדם אכול אשמה וחרטה על רקע חורבן בקנה מידה היסטורי. ההבדל הוא שהעלילה פחות ריאליסטית מן הסתם - גיבורנו, שכמו ב"ממנטו" לא בדיוק זוכר מאיפה הוא בא, משוחח רבות עם אלת החוכמה אתנה בגילומה של זנדאיה, וגם עם נימפה בשם קליפסו בגילומה של שרליז ת'רון.
הוא ואנשיו נתקלים בקירקה, מכשפה בגילומה של סמנתה מורטון שמסוגלת להפוך אותם לחזירים ואת אחותה לעורב - וגרוע מכך, בקיקלופ, הענק האגדי, וגם במפלצות אחרות. לכל אורך הדרך, מה שמנחה אותם היא היראה מזעמם ומחוקיהם של האלים.
בלי עקב אכילס
הרחק משם, מחכה לאודיסיאוס זוגתו האהובה, המלכה פנלופה בגילומה של אן האת'אוויי. כרוח הימים, נולאן מעניק לה נפח גדול בהרבה מאשר במקור, וכבר בדקות הראשונות היא מדברת על ההבדל בין הכוח שיש לגברים ולנשים, ומוסיפה לעלילה עומק גם מן הכיוון הזה. היה גם מי שבדק ומצא שדמותה מופיעה על המסך 40 אחוז מהזמן. את רובו היא מקדישה להדיפת מחזריה - רוברט פטינסון מגלם את אחד הנלוזים שבהם.
טום הולנד מגלם את הבן המשותף שלה ושל אודיסאוס, שיוצא לחיפוש אחר אביו. האנסמבל האדיר כולל גם דמות שלא הופיעה במקור, של לוחם רב ערך בשם סינון, בגילומו של אליוט פייג' שגם ליהוקו עורר מחלוקת, בין השאר בשל דיס-אינפורמציה שהוא מגלם את אכילס. בכל מקרה, את ההצגה גונב מבחינתי ג'ון ברנתל בהופעה אדירה כמלך ספרטה, אבל באמת שקצרה היריעה מלמנות את כל המשתתפים.
נולאן עובד עם הצלם הקבוע והפנומנלי שלו, הויטה ואן הויטמה. כהרגלם, הם מציגים צילום קרוב לדמויות, שמוצא את האינטימי בתוך האפי. הרגש של הדמויות לא הולך לאיבוד באיימקס אלא להיפך, הוא פועם בעוצמה אדירה. בעיקר אמורים הדברים לגבי אודיסיאוס, שכל כך אוהב את משפחתו, שכל כך איבד את דרכו, שהרחיב ציוויליזציה והקריב את אנשיו, אבל עדיין מאמין שעולם חדש יקום.
נולאן וירטואוז, ולכן הוא יכול לדלג בטבעיות באותו סרט ולפעמים באותה דקה ממש בין הדרמה המשפחתית, הטרגדיה היוונית וסיפור המסע, וגם לז'אנרים אחרים, למשל האפוס וסרט המפלצות.
המסי של הקולנוע
זה הישג מרשים במיוחד, כי אלה לא ז'אנרים מוערכים. מאז ומעולם נטו לבוז לסרטים על אודות יוון העתיקה, ואף הצמידו להם את הכינוי הלועג "סרטי חרב וסנדלים", אלא שנולאן משחזר את הסיפור המפורסם על הסוס הטרויאני בקור רוח ובמיומנות מוחלטת שהופכת אותו למקפיא דם.
מדהים עוד יותר מה שהוא עושה עם סרט המפלצות. הרגע שבו הגיבורים נתקלים בקיקלופ הרי יכול בקלות היה לפרנס קומדיה עם ג'ק בלאק, אלא שפה הבמאי מתאר אותו בצורה עוצרת נשימה. האפוסים הקלאסיים נחשבו פעם לנכסי צאן ברזל אינטלקטואליים מן הדרגה הראשונה, ואז הוליווד השטיחה אותם בצורה ילדותית. הבמאי סוגר את המעגל ושוב הופך אותם לסוגה עילית. הוא נמנע מוולגריות, ומוסיף להכל אינטלקט, עומק ורגש.
אם כבר, הטענה היחידה שלי לנולאן היא הרצינות התהומית שלו. היא מתבטאת בנפח הבומבסטי של הסרט, שמשתקף למשל במוזיקה שכתב לודוויג גורנסון, מן המלחינים הבולטים בדורנו, זוכה האוסקר על "חוטאים" ו"הפנתר השחור".
בקיץ הזה, שבו ספילברג לא הותיר חותם עם "התגלית", נולאן ירש סופית את מעמדו כמלך הבלוקבסטרים של הקיץ. אלא שאצל קודמו, היו רגעים של קסם שבהם ניכר כי הבמאי קורץ לנו "זה רק קולנוע!". ב"האודיסיאה" לא תיזכרו בכך עד שתצאו מן האולם.
לכל הפחות, נולאן מכסה על היומרה שלו. מה לעשות, מדי פעם אלוהים חונן בני תמותה בכישרון מיוחד. הבמאי, לא פחות מאשר ליונל מסי, הוא כישרון שכזה, ומצליח לעשות כאן את הבלתי אפשרי ולהפוך את הקולנוע לרלוונטי שוב עם סרט שהוא בו בזמן אפי ואישי, על-זמני ואקטואלי, ספציפי ואוניברסלי, ומעל הכל משתמש כאן בקולנוע המסחרי ביותר ופונה לקהל הרחב ביותר עם מסר אנטי-מלחמתי צלול ומהדהד.
ישי קיצ'לס ואבנר עם התפקידים הגדולים של טום הנקס לרגל יום הולדתו ה-70
הדרך לאוסקר עוברת באיתקה
האם זה סיפור על יוון העתיקה או על ימינו? "האודיסאה" הוא סרט על חייל בפוסט-טראומה, על בני אדם שמתנהגים כמו השפלים שבחיות, על ניצחון מוחלט שהוביל לתבוסה, על חורבן הציביליזציות, על התקווה שבכל זאת עוד יהיה טוב, ועל מקומן של המשפחה והאמנות בכל זה. הוא להיט ברחבי העולם אבל באותה מידה היה יכול להיות על עזה ועל עוטף עזה, ולכן נראה רלוונטי במיוחד לקהל במחוזותינו.
עוד נשמע על "האודיסיאה" רבות, ולבטח גם נפגוש אותו בטקס האוסקר. נולאן יכול להצטרף לרשימה יוקרתית של במאים שזכו בפסלון פעמיים, והלהיט שלו ניצב כרגע לפייבוריט לזכייה בפרס הסרט, הפסלון שבו זכה השנה "קרב רודף קרב".
למרות ההבדלים הברורים בין שני הסרטים, יש גם קווי דמיון: שניהם, בסופו של דבר, סיפורים על איחודים משפחתיים המתרחשים כשהעולם בוער. כל כך הרבה שנים עברו מאז פרסומה של "האודיסיאה", אימפריות קמו ונפלו, אבל דבר אחד לא השתנה - זה הסיפור שאמנים רוצים לספר, ואנשים רוצים לשמוע. והאלים? הלוואי שהם צופים בנו במידה של רחמים, והלוואי שגם הם עושים זאת באיימקס.