חשבתי שכתיבת ספר תיראה בדיוק כמו בסרטים, ואז המציאות טפחה לי בפנים

כשהחלטתי באופן מאוד מתיימר לכתוב ספר, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זו סצנה של סופר מהורהר, יושב בחדר עבודה מלא ספרים, מקליד ללא הפסקה בזמן שהוא שותה קפה שבתוכו בטח יש וויסקי.

חשבתי שאשב לילות שלמים, אקליד עד שייצא עשן מהמקלדת, עד שיום אחד, כמה חודשים אחר כך, אני אכתוב בדרמטיות את המילה "סוף", אסתכל על הקובץ בגאווה ואחייך לעצמי חיוך מלא משמעות.

בפועל, זה ממש לא מה שקרה.
אפילו לא קרוב.

מסתבר שבעולם של "כך תכתבו ספר בשלושה חודשים" ו"תהליך כתיבה איכותי מתחיל בשלד מקצועי" התהליך שלי הרבה יותר פשוט, אבל גם הרבה יותר מבולגן.

מצד שני, התהליך הזה אפשר לי להוציא שני ספרי פרוזה בהוצאות מכובדות ולהיות היום בעיצומו של ספר שלישי.

אז איך זה עובד?

בואו נתחיל בעובדה ש"ספר" זו מילה גדולה. כתבתי תכנים באתר הזה ממש במשך שנים ארוכות, התפרנסתי מכתיבה ובשלב מסוים כבר קיבלתי את העובדה ש"אני יודעת לכתוב", אבל ספר נראה כמו משימה בלתי אפשרית.

החלטתי לגשת לזה בצורה פרקטית: לפרק למשימות קטנות ולא לצפות מעצמי לכתוב 500 עמודים, אלא 500 מילים. ביום. לפחות.

הייתי רוצה להגיד שהתהליך היה מסודר - שהיה לי רעיון לעלילה או לטוויסט מפתיע, אבל האמת שכשאני מתיישבת לכתוב כל מה שיש לי זו דמות שאני אוהבת. גיבורה שפשוט עלתה לי לראש יום אחד, ולא עזבה אותי עד שלא הקדשתי לה 60,000 מילים.

ב"זה לא מה שרציתי", הספר השני שלי שראה אור ממש לפני שבוע וקצת בהוצאת כנרת-זמורה זו היתה מאני קפלן, כוכבת אינסטגרם נוצצת ויפיפייה שחיה חיים מושלמים ונשואה לג'ף, גורו זוגיות חתיך, מצליח וכריזמטי א-לה טוני רובינס, רק עם פרופורציות פיזיות של אדם נורמטיבי.

ידעתי שאני רוצה שהוא יבגוד בה. עם כמה שיותר נשים, כי זה מה שגורו-זוגיות בנישואים מושלמים חייב לעשות, אבל מעבר לזה לא היה לי מושג.

רציתי לכתוב אאוטליין, לבסס לעצמי נקודות חשובות וטוויסטים, לבנות קו עלילה ובאופן כללי לייצר לעצמי תוכנית עבודה, אבל בפועל מה שבאמת היה לי זה בעיקר כלום אחד גדול. לא מבנה, לא התחלה, לא אמצע ובטח שלא סוף.

מה שכן יש לי זו היכולת לשבת מול קובץ וורד ולהקליד.

האם כל מה שאני מקלידה הוא טוב? לא. אבל אתן יודעים מה קורה כשכותבים 1000 מילים? איפשהו אפשר למצוא בתוכן פסקה אחת שעובדת נהדר.

אז זה מה שעשיתי. ישבתי מדי יום, כל יום, וכתבתי בין 500 ל-1000 מילים. בלי תוכנית פעולה ובלי מטרה. כשהיה לי רעיון לסצנה כתבתי אותה, כשהסמן הבהב לעברי בהתנשאות חזרתי לקרוא את מה שכבר כתבתי ופשוט המשכתי, ואם לא היה לי רעיון השתמשתי בטיפ ששמעתי מהסופרת אמלי הנרי, שאמרה שכשאין לה מה לכתוב "אני שולחת את הדמות שלי למכולת", כלומר כותבת סצנה לא רלוונטית שלא תיכנס לספר, רק כדי להמשיך לכתוב.

מה שקרה בפועל היה שהייתי מתחילה סצנה שלא היה לי מושג לאן היא מתקדמת, אבל ככל שכתבתי יותר, הכרתי יותר את הדמויות שלי, הבנתי את השריטות שלהן ואת האופי שלהן, ופשוט נתתי להן להתפתח ולהגיב.

ככה קובץ ריק היה מתמלא בטיול ברחוב, אבל כזה שפתאום הופך לביקור אצל חברה, מפגש מפתיע או נפילה שמצריכה טיפול נמרץ. חלק גדול מאותם תכנים לא יראה אור לעולם, אבל מתוכם התגלה לי הסיפור. פתאום הבנתי מה הנבל שלי מסוגל לעשות, דייקתי את התגובות של הגיבורה, מצאתי לה חברים ואנשי סוד יחד עם אויבים סמויים ובעיקר אפשרתי לעצמי לשפוך לתוך הסיפורים חוויות אישיות - חלקן קרו, חלקן הייתי רוצה שיקרו, וחלקן פשוט דמיון ושיגעונות שהסתובבו לי בראש ועזבו אותי רק אחרי שהורדתי אותם לדף.

"הכרתי מאות סופרים, ולכל אחד מהם יש תהליך כתיבה שונה לחלוטין", אמר לי פעם מו"ל של הוצאה גדולה, ואני יכולה להבין אותו.

יש סופרים שיודעים בדיוק מה הם עומדים לכתוב, יש את אלו שנשענים על נוסחאות ואחרים שמשלבים בין כמה שיטות. עבורי ועבור אלו שאני מלווה בתהליכים ספרותיים אני דוגלת בעיקר במומנטום: לא מוותרים על יום, מאפשרים לסיפור להתפתח, ובעיקר לא מתאהבים בטקסטים, כי בהרבה מקרים הטקסטים הטובים ביותר יישארו על רצפת העריכה כי הם לא משרתים את הסיפור, אבל הם תמיד יוכלו למצוא את דרכם לסיפור אחר.

אז אם אתם חושבים לכתוב ספר, העצה הטובה ביותר שלי היא פשוט לפתוח קובץ ולהתחיל לכתוב. נשמע פשוט? דברו איתי אחרי שתכתבו במשך שלושה חודשים ברצף.