יעל שולחת את אביתר ונוי לחשוב בבית. חלאס, היא צריכה להפריד ביניהם

עם שובם ממחבוש הזוגות, ללייקי נמאס מחירטוטים. היא ראתה מספיק העמדות פנים בסופ"ש הזה בשביל כל החיים, ואין לה עוד כוחות לקחת חלק בקרקס. עכשיו היא פורקת זעמה על הוויולה בדירה שלה, מוכנה להטיחה בכל מי שיעז להסביר לה על ציפורים.

היא כועסת גם על המומחים, שלב בריא בהתפכחות, שפוטנציאלית יכול לעזור לה לצאת משם. היא טוענת, וצודקת במאה אחוזים, שגלעד שותף במערכת החירטוטים. גלעד מקשיב היטב, מכיל את תחושותיה ומגיב כמו שרק הוא יודע - בחירטוט אחד ארוך:

"אז את מרגישה בעצם שמושכים אותך באף".
"כן".
"שמורחים אותך".
"כן".
"שסתם מחרטטים".
"אהא".
שמשתמשים בך למשוך זמן שידור - - -

וכן הלאה.

לייקי לא תשמע מגלעד את התשובה שהיא צריכה. הוא לא יכול לומר לה, 'וואלה, צודקת, הפקדתי את תעודת המטפל שלי בצבתות השטן'. היא תצטרך לקחת את ההחלטה עליה בעצמה. הבעיה היא שעבור לייקי, עזיבה היא כישלון.

זה לא רק הפורמט, שהופך שידוך רנדומלי ל"תהליך" שמוכרחים להתמיד בו - זו גם לייקי עצמה, שלא רגילה לפרוש באמצע. מי מספר לה שהחיים קצרים, שאין פרס על הטבעת חותם בספת הטיפול של יעל, ותכלס - אם חלקת כבר במה עם מיילי סיירוס, על הטייטל של "שורדת חתונמי" באמת אפשר לוותר.

באין יכולת לעזוב היא פונה לתומר, בתקווה שיעשה לקשר הזה את המתת החסד הנדרושה. היא חולקת איתו את תחושותיה בזמן ארוחת הערב, בידיהם טוסטים יבשים פחות ממערכת היחסים שלהם. אבל תומר, גם הוא לא טיפוס שיעזוב. אני רואה אותו טוב טוב. מבחינתו, חברות אפלטונית, עציצים וטוסט לכל החיים.

הוא עונה שהוא רוצה להישאר, או ליתר דיוק, עונה לה "כן" על השאלה "האם אתה רוצה להישאר", וגם את זה אנחנו שומעים רק ממנה, בטסטה. וידוי האהבה המרגש הזה מספיק לה כדי לחזור בה, והנה היא רצה חזרה לזרועותיו השמוטות, כי אין מי שמחרטט אותנו טוב יותר מאשר אנחנו עצמנו.

בחזרה הביתה, גם בין ניב לאסף נפער מרחק, והפעם אסף הוא זה שלקח צעד אחורה. הזדמנות טובה להתייחס לנסיעה שלהם חזור, ובה, מסתבר, ניב צדקה. הוא באמת היה עצבני, באמת פאסיב אגרסיב. אם כן, חגיגת החרטוטים לא פסחה עליו.

אני יכולה להבין אותו: מתחשק לו שיעופו עליו, או לכל הפחות על מנותיו בנות ארבעים שלבי ההכנה, ולא יתקסקסו מאחורי גבו עם זוגות אחרים. מהשיחה ביניהם עולה שניב הלכה עליו רכיל קצת יותר ממה ששמענו, והרכיל לא כלל בדיוק מאה אחוזי שביעות רצון.

אסף נפגע, זה ברור; אבל הוא פחות בעניין של תקשורת מקרבת, והולך דוך למחוזות ההגזמה. "אולי זה עניין של אופי", הוא מסכם לפני שהתחילו. ניב מנסה להסביר שחשוב לה לספר את הסיפור שלה על כל מורכבותו, כמו שהיא חווה, אבל כל המילים האלה הן כבר ממש מעגל שיח מדי בשבילו. הוא נעשה תוקפני, וזה מפחיד. אסף, במחילה - אי אפשר לנבוח ככה וגם בלי הבעה. אתה חייב לבחור.

אסף פגוע. כולנו היינו שם. אולי גם מרגיש קצת אדיוט, כי את ההסתייגויות שלה, ניב כנראה לא חלקה איתו כמו עם אנשים זרים. מצד שני, הטון שלו לא בדיוק מזמין לשתף. "את יכולה לקום", הוא משחרר אותה לדרכה. תודה, אבא.

בליווי פעימות מוזיקת מתח ניב מתיישבת על ספת הכלנית, מתחילה לספר על "כמה דמויות לאסף". השבוע ראיתי בנטפליקס דוקו על כת מורמונית, על טביעת ספינה ועל נערה רוצחת - ופחות פחדתי.

פתאום, אני מרגישה ששפטתי אותה לחומרה מדי בשבוע הזוגות. אז היה נדמה לי שהיא ממציאה סיבות לריב. אולי מתחת לפני השטח, היא הרגישה מכיוונו של אסף את הצליל המטריד הזה שלא הצליחה לתת לו שם. עכשיו היא קוראת לזה "משהו מיושן".

אני לא חושבת שיש פה סיפור של רע וטוב. יש כאן שני אנשים מורכבים שצריכים למצוא את הדרך שלהם לתקשר, מבעד לכל המחסומים, אלה שבנפש ואלה שבשרירי הפנים כאחד. והאמת - כשהם שוב על ספת הכלנית, אני מתמלאת דווקא תקווה.

נחמד לראות אותו מתרכך אל מול הפגיעות שלה, ומודה שהוא צריך ללמוד לחשוף פגיעות בעצמו. אני אוהבת גם ששניהם מודים שהם לא מספיק תקשורתיים, ושהם מוכנים להשתפר בזה. נאום ה-10 קמ"ש שלו אפילו מרגש. תראו תראו; אספלצת שלנו מביא אותה במונולוג א-לה "כשהארי פגש את סאלי". לדבריו, היא גורמת לו להתעורר בחיוך, אבל את זה אני כבר אצטרך לראות כדי להאמין.

הקריסה הכללית משכה איתה לתהום גם את נוי ואביתר - מה שמכתיר את סופ"ש הזוגות הזה למוצלח. איזה סטרייק. אביתר לוקח ספייס מנוי, שכבר מבינה שעדיף ככה לשניהם ועושה לו שילוח הקן. אין לו מילים לכמה הבחורה הזו מהממת ומדהימה, שתי מילים שאת שומעת תמיד לפני שנפרדים ממך, או לפני ששוכבים איתך - ואז נפרדים ממך.

העמדה המסויגת של אביתר הופכת את נוי לזו שמשכנעת אותו לרצות אותה, וזה אף פעם לא מקום טוב להיות בו. "אז מה עוצר אותך מלהרגיש?", היא שואלת, ואביתר: "שאלה מצוינת". כן, צ'אט?

הפרק הזה כולו בסימן חירטוטים ואביתר נוטל חתיכת ספוג מקלחת בשביל מלאכת הסיבון של נוי. נוי לא טיפשה, אבל בדומה ללייקי, גם היא נפלה לתפיסה שפרישה משמעותה הפסד. קשה לא ליפול לזה. אחרי שהרחת חולצות מיוזעות וחיכית חודשים שיתאימו לך את האחד, קשה להסכים לצאת בלי תמורה, וזמן מסך הוא באמת המינימום.

אחרי שסיים לקרוא לה מדהימה בפעם המי יודע כמה, הוא ממשיך לפזר מהמדהימות גם אצל יעל, אבל - הנה מגיע ה"אבל": "משהו לא קורה לי". ואני אומרת, אולי בנקודה הזאת, באמת אפשר לפרוש. בהתחשב בזה שכבר עברנו מפגש זוגות, והדבר היחידי שקורה עם נוי ואביתר זה ש"לא קורה", גם אנחנו כצופים נהיה בסדר. יעל שולחת אותם לחשוב, אבל לא: היא צריכה לשחרר אותם הביתה. די, באמת, כל סצנה של הזוג הזה מזכירה קליפ אחר לסונג פרידה ב-MTV של תחילת האלפיים. שניכם מדהימים ומהממים, תודה, שלום.

ולמי דווקא היה כיף בסופ"ש הזוגות? נכון מאוד, לעומר, שזוגתו הכריזה מול כולם שהייתה מעדיפה חתן אחר על פניו ולבסוף הותירה אותו לאימוץ הכלל. את חיוכו מלווה הבחירה המוזיקלית המושלמת, שהרי עומר הוא הווייתו הגשמית של השיר "איזה יום היה לי סמואל".

מבחינת ויקי, גם, היה כיף - בסופ"ש כמו באירוע המשפחתי שחלקו לאחריו. אירועים אצלם מתחלקים ל"כיף" ו"לא כיף", כי לשניהם יש טווח מילולי ורגשי של ילדים בקייטנה. על הספה של כלנית, למשל, לוויקי כבר לא כיף. "לא מתחברת לכלנית", היא אמרה לניב בסופ"ש הזוגות, ועכשיו דואגת לדווח לכלנית על כך, "לא בקטע רע". אוה, עכשיו לי כיף.

אל מול הישירות הזו כלנית מוכרחה להצניע את הכשל האמפתי שלה, ועכשיו גם היא מצטרפת לטורניר החירטוט הגדול כשהיא מברכת את ויקי על "אחת הקפיצות הגדולות שהיו בחתונמי". ויקי מתקשה להאמין, אבל כלנית לא מוותרת: "ממש נכנסת לי ללב". בטח, כמו קריש דם ויקי נכנסה לה.

המחמאות עושות את שלהן וסוף סוף כלנית חומקת מהזרקור; אפשר לחזור להתלונן על עומר. ויקי מתלוננתה עליו שהוא ילד, והוא באמת כזה. ילד מהסוג שמעביר 12 שנות לימוד עם גבס על הזרוע. היא לא רוצה מישהו שישים עליה את הראש, היא רוצה מישהו שזוכר להשחיל חגורה במכנסיים.

עומר מצדו מרגיש בלונה פארק, אולי במובן הזה שחוטפים סחרחורת, מקיאים ובוכים שרוצים הביתה. שניהם, בשורה התחתונה, רוצים שיעטפו אותם אבל לא כל כך יודעים לעטוף. ועומר - יאמר לזכותו - מנסה. "יאללה ויקי, תני בראש, אה?", הוא צועק לה כשהיא רוכבת על הסוס. תודה, אבא 2.

גם אם יש לו דרכים משונות - אני מעריכה את המאמץ. תראו אותו, מגיע לצפות בתחביב המשונה של ויקי, ועוד גורר לשם את אמא שלו פלוס-וואן, רק כדי לראות אותה רודה ביונק שכן יכול לשאת את זה. השטאג, שחררו את ריו.

אלוהים יודע למה היא צריכה גם להיות מחופשת לקאובוי תוך כדי, אבל הלוק הולם לחלוטין את היחס שהיא נותנת לעומר - כאילו הפריע לה לבצע פוגרום באיזה פונדק דרכים עם כל מילות העידוד המטופשות שלו. עומר ציפה שוויקי תעוף על עצמה ועל האירוע, והיא באמת מאוהבת שרופה שרופה - אבל בריו הסוס.
באמת כואב לי עליו.
"יש לך ירידת אנדרנלין?", הוא מנסה להצדיק אותה.
" - לא".

מה אומר לכם, העונה הזו גורמת לי להרגיש מצוין לגבי חיי הזוגיות שלי: הם לא קיימים. אני יודעת שזה לא בדיוק הפורמט, אבל במקום חתונמי, הייתי שוקלת פיילוט של פרק הדחות. אולי גם כניסה שניה - לרענן קצת את החומר האנושי. ובבקשה, בבקשה שהפרק הבא לא יהיה שוב קולאז' דמויות עצובות מחיפוש "בדידות" בתמונות של קנבה.