כאשר מדברים על המלחמה במונחים של הישג או כישלון, נוהגים למדוד את מצב כוחותינו אל מול מצבו של האויב, למשל האם חמאס בעזה מוכרע או שלא או האם חיזבאללה מורתע... וכך הלאה. מה שפחות נלקח בחשבון הוא המחיר.
כלומר, את המחיר בחיי אדם "קל" לכמת: יש מספר של חללים בקרב חיילי צה"ל ואזרחי ישראל, אבל מה עם מי שנותרו בחיים, אך נדחקו לאזור הדמדומים של החיים בגופם ומתים בנשמתם?
פוסט-טראומה היא כבר מזמן נושא שנמצא מחוץ לארון בשיח הציבורי. אם פעם האמינו שהגברים בוכים רק בלילה, הרי שמאז מלחמת יום הכיפורים, ובמקביל לעלייה במודעות בעולם בעקבות המחקר על חיילי צבא ארה"ב ששבו ממלחמת וייטנאם, זוכה מה שכונה פה פעם "הלם קרב" לחשיפה וללגיטימציה. אלא שכל זה היה ידוע לרובנו עוד לפני הכתבה המצוינת של ציון נאנוס אמש במהדורה המרכזית של חדשות 12.
נאנוס הפגיש את הצופים עם שני צעירים שסובלים מפוסט-טראומה, שלומי גרודז'ינסקי ושירה קרוטמן. עסקינן בשני צעירים מוצלחים, נורמטיביים, הילדים של כולנו, בעלי יכולת ביטוי מרשימה ופתיחות מרשימה לא פחות. התפקיד שלהם, מעבר להכנסת הצופים שוב אל עולם שבו הכל נראה רגיל לכאורה, אבל כל פיפס קטן בו עלול להיות טריגר, הוא נרמול התופעה.
מחיר בלתי נתפש
מביטים בהם, מאזינים להם ומבינים (כלומר מי שהיה זקוק להוכחה נוספת) שמדובר במשהו שעלול לקרות לכל אחד מאתנו או מילדינו: אנשים צעירים שעושים צעדים ראשונים בעולם המבוגרים (לימודים, עבודה) אבל עלולים להישאב בתוך שבריר שנייה למקום אפל, עד כדי מחשבות אובדניות.
אלא שעם כל הכבוד לשני הדוברים המרכזיים והרהוטים שראיין נאנוס, הערך המוסף הגדול ביותר של הכתבה הארוכה (מעל 27 דקות) היה לא רק במפגשים הבין-אישיים (המרתקים כשלעצמם, לא רק עם שלומי ושירה) אלא בעיקר במספרים, בסטטיסטיקה שתומכת במסקנה מבהילה: כמעט שלוש שנים של מלחמה בעצימות כזאת או אחרת, גובות מאיתנו מחיר לא רק כאוסף של פרטים, אלא גם כחברה.
לדברי פרופ' רות פלדמן בכתבה, קיים קשר בין תסמינים של פוסט טראומה למעורבות בתאונות דרכים, והיא מגדירה את תאונות הדרכים כאחת התופעות המובהקות שקשורות לטראומה. כן יש נתונים מבהילים על השפעות התופעה על משפחות המשרתים בסדיר ובמילואים: 75% מהילדים עד גיל שבע מציגים תסמינים פוסט טראומטיים, כך גם 42% מבני ובנות הזוג - נתון שמרחיב מאוד את מעגל הפגיעה.
שקר הניצחון המוחלט
הנה עוד נתון: כ-360 אלף צעירים הגיעו לגיל העבודה מאז 7 באוקטובר, אך רק 22% מהם עובדים. 78% אינם עובדים ואינם מחפשים עבודה. מדובר בנתון מחריד שמעלה את השאלה האם אפשר להילחם כך עוד ועוד, כפי שהחליטה מדינת ישראל לעשות.
גם מי שסבור שכן, מוכרח לחשוב על המחיר, לא רק בנפש האדם, אלא גם בכסף. מדינת ישראל אמנם ערה לבעיה, ויש המלצה להעלות את הסכום המושקע בשיקום, אבל המספרים רחוקים מלהיות מספקים - ובכל מקרה, התוספת המומלצת תקועה במאבק בין משרד האוצר למשרד הביטחון. כמה מאכזב במדינה שבה יימצא תמיד תקציב-שלמונים לחברות קואליציה שאיימו לפרק את הממשלה.
מכת מדינה, קללה של דור שלם - יבחר כל אחד את הכותרת שלו ובלבד שנהייה מודעים לכך שאנו מטפחים בועה שמתפוצצת עלינו מדי יום - ורוב נזקה עוד לפניה, אחרי שלוש שנים של מלחמה שהותירה ברבים כל כך מאתנו מטעני-חבלה קטנים.
נושא שכזה היה צריך לקבל במה גדולה יותר, אך בינתיים הוא זוכה לכותרת בעיקר כשהוא מציג מקרים אישיים ולא מונה פנייה ועוד פנייה ועוד פנייה - כך עד ל-1.4 מיליון פניות בשנה. אז למה הוא נדחק מהכותרות אל המגזין? אולי כי מעדיפים לטמטם ולסמם את העם כלביא עם שאגות ארי ולהסוות את הפגיעות מאחורי כותרות כ"ניצחון מוחלט".