ג'והאני הרגישה מוזר כל אותו בוקר. רגל שמאל שלה עקצצה, זאת שאיבדה בתאונת הדרכים כשהיתה בת שלושים וארבע, וחייתה בלעדיה בשלושים השנים הנוספות שהטבעת הראשונה הקצתה לה. אפילו אחרי כל כך הרבה שנים כאן, היא עדיין נפעמה מדי פעם מהעובדה ששוב יש לה רגל. כמה מדהים לשוב לעשות פעולות שנראו לה מובנות מאליהן עד שאיבדה את רגלה: לרוץ. לשחות. לרקוד. לדרוך יחפה על חול ים לוהט. לקפוץ על רגל אחת (חה!).
ללכת.
ללכת.
בסופו של דבר זה מה שאהבה יותר מכול: לצאת להליכות, להתענג על הנוף המדברי הצחיח, על היערות העבותים, על האגמים והפיורדים והרי הגעש. לטפס, לדרוך, לפסוע. היא אהבה ללכת יחפה,
גם אם לעיתים דרכה על קוצים, אבנים, או חול לוהט. למי אכפת? בטח לא לה.
והכי אהבה להסתובב עם ג'ק. אם יש פעולה שאף אחד לא מנע ממנה לעשות, הרי שזו היתה הפעולה הזאת. גם באותו יום היא וג'ק יצאו להליכה, אבל היא לא היתה במצב רוח טוב הפעם.
וִישָאל והשטויות שלו. ועוד היום, מכל הימים!
"בוא נחליט שמיצינו," החליטה פתאום, "נפסיק את החיפוש המיותר הזה ו... נלך לאגם?"
ג'ק לא התנגד כשעצרה, ירדה מהשביל שלהם והחלה לכוון שמאלה ולמטה. כמה שיותר למטה. העקצוץ ברגל נחלש קצת. ממילא לא עשתה כלום בנוגע אליו. מה יכלה לעשות? ככה הגיבה גם
בפעם הקודמת כשהגוף שלה ניסה לומר לה משהו, בטבעת הראשונה. ואפילו בטבעת השנייה, לפני שנים רבות. המחשבה הרגיזה אותה. איך לעזאזל יכולתי לדעת?
ג'ק טופף קדימה באצילות שהיתה טבועה בכל נים ונים שבו, וג'והאני השתרכה לצידו, שקועה במחשבות. הראש שלה פחות כאב הבוקר, או שהכאב ברגל מיסך את הכאב בראש. לפחות זה.
כשנעצר לבסוף, עצרה גם היא ורכנה כדי ללטף את ראשו, מרקם הצדפים של צווארו משמח אותה כתמיד. אחר כך הרימה את ראשה והשקיפה על הנוף.
"וואו מייט. וואו," אמרה, ספק לו ספק לעצמה. "שכחתי כמה יפה פה."
הם עמדו מעל מכתש ענקי. תחתיתו היתה מלאה במים מנצנצים בטורקיז עמוק. מאחוריו, באופק, התנוססו הרים משוננים שעל פסגותיהם שלג, ויערות עבותים של אורנים השתרעו בדרך אליהם.
חלקו הרחוק של המכתש היה צהוב, מדברי וסלעי, ואילו זה הקרוב יותר אליה היה מכוסה בפרחים ורודים וסגולים שגבעוליהם נעו בעדינות ברוח.
נשימתה נעתקה. הנוף היה כמו ציור שקם לחיים,
כמו התמונות הללו, שפעם כל כך אהבה לשמור ב"פינטרסט", תחת "מקומות לטייל בהם לפני שנמות". כמה אירוני שבסוף היא הגיעה אליהם דווקא אחרי שמתה.
ג'ק פנה והביט בה. כשהיתה ילדה ועוד נהגה לקרוא ספרים להנאתה, שנאה כשהשתמשו בביטוי "עיניים חכמות". כאילו יש עיניים טיפשות. אבל עכשיו, בכל פעם שהסתכלה בג'ק הרגישה שהם מתקשרים בלי מילים, ושעיניו הן העיניים הכי חכמות שיצא לה להביט בהן אי פעם. היא ידעה שהוא לא מבין את כל מה שעובר עליה, אבל אף אחד מהם לא הבין, והוא היה הדבר הכי קרוב לחבר שהיה לה.
כעת, עיניו אמרו לה שהוא רוצה שימשיכו בירידה. היא התלבטה אם היא רוצה להגיע עד למים, או להסתפק בתצפית היפה כאן החיים השניים של אביגיל אוסקר ולהתחיל לחזור לכפר, אבל העקצוץ ברגליה דיבר אליה כמו ג'ק, והיתה לה תחושה ששניהם אומרים לה: בואי למטה.
היא פתחה בטקס הקבוע: הוציאה מהתיק נאד מים והשקתה את האדמה שמסביבה, וכל צמח וצמח. כשסיימה, שלפה מהתיק את חברה השני הקרוב ביותר, ולגמה כמה לגימות ארוכות. השיכר שרף בגרונה, והיא התענגה מהתחושה.
"שנרד?" שאלה את ג'ק. והם ירדו.
השיפוע היה מתחשב יחסית. חלק מהזמן היא רכבה על ג'ק, תוקעת את אצבעותיה בזיזים שעל גבו. העקצוץ ברגלה הלך והתחזק, הלך והתגבר, עד שנדמה כזמזום בלתי פוסק.
"אתה מרגיש את זה, ג'ק? אני מאמינה שמשהו קרא לנו לכאן." התלהבות ונחישות מילאו את קולה. היא גלשה ממנו בזהירות ורצה יחפה למטה, לעבר שפת המכתש. אולי לזה היא חיכתה? אולי מי
שקורא לה יהיה זה שישחרר אותה? בקושי הספיקה להתענג מבבואתה במים, כשלפתע התפרצה יד
אישה מבין האדוות ומיד לאחריה פרץ ראש נוטף מים, גומע אוויר בשאיפות נואשות.
העקצוץ ברגלה הפסיק באותה פתאומיות שבה התחיל.
"תנשמי. הכול בסדר. את בסדר עכשיו."
ג'והאני פשטה את הטוניקה הארוכה שלה ונשארה עם מכנסיים בלבד. היא הגישה אותה לאישה העירומה והרועדת ששכבה לשפת המכתש, השתעלה, פלטה מים והתנשמה בכבדות. האישה הנהנה בהכרת תודה, נשארה לשכב עוד כמה רגעים, ולבסוף התיישבה לאיטה והתלבשה לאט ובזהירות, נרעדת ממגע הבד הלא מוכר.
"פאק מי דד! איך יצאת ככה פתאום מהמים, לא נבהלתי כל כך כבר הרבה זמן," המילים נאמרו באנגלית עם מבטא אוסטרלי שלא היה אפשר לפספס.
היא נראתה נינוחה לחלוטין למרות חזהּ החשוף. "אני ג'והאני."
"אביגיל," האישה ענתה בשיניים נוקשות. בחוץ זרחה שמש,
אבל זו היתה שמש שקרנית, ואביגיל לא הרגישה את חומה כלל. רוח קרירה גרמה לשערות שעל גופה לסמור, ושיניה המשיכו לנקוש למרות פיסת הבד שלבשה. החולצה היתה ארוכה מאוד, יותר
שמלה מחולצה, וכיסתה אותה כמעט עד לשוקיים. היא חיבקה את ברכיה ומשכה את החולצה עד לכפות הרגליים, מנסה להתחמם ככל יכולתה. היא הביטה סביבה. הן היו בתחתית מכתש ענקי, שרועות לצד מי טורקיז על אדמה חולית, מלאה בחלוקי נחל וצדפים.
האישה שמשתה אותה מהמים היתה גבוהה וחסונה למראה, עם פנים שזופים מכוסי נמשים ועיניים בהירות. היא נראתה כמו התמונה שהיתה עולה לאביגיל לראש, לו היתה חושבת "איכרה", או ליתר
דיוק "בוקרת". המכנסיים החומים שלבשה היו מעוטרים בדוגמת זיגזג ארוכה ובהירה לאורך הקרסוליים, ובחגורת כלים שנראתה כאילו קלעו אותה ביד.
היא חשבה כמה עלובה היא נראית לעיני מצילתה, אבל ג'והאני רק אמרה, "מסכנה שכמוך, בטח קר לך. ברגע שתתאוששי קצת אקח אותך אל הבקתות ונחמם אותך. אני מצטערת, נראה לי שזו הליכה
של ארבעים דקות, אבל אולי ג'ק יסכים לעזור לנו. זה לאו דווקא יקצר את הדרך, אבל לפחות לא תצטרכי להתאמץ."
"בקתות?" אביגיל חזרה אחריה באנגלית, ושמעה את הבלבול בקולה שלה. "איפה אני? איך... איך הגעתי לכאן? הייתי בבית.
הוא —" היא השתתקה, ואז עצמה עיניים בחוזקה. קולה היה רגוע באופן מפתיע כששאלה: "אני מתה?" "איי," אישרה ג'והאני את הנָּחָתה. "אנחנו קוראים למקום הזה אי השלווים. או הטבעת השנייה."
"הטבעת? השנייה?" היה קל יותר לעסוק במונחים ובשמות, במקום ב... עניין האחר.
"כמו בעצים, את יודעת, הטבעות שיש בגזע שלהם, שמראות כמה שנים הם חיים?" היא משכה כתפיים, "לא אני המצאתי את השם הזה, תאשימי את אלכסנדר."
אביגיל נעמדה לאיטה. היה לה קר מדי להישאר לשבת. "אז יש חיים אחרי המוות," מלמלה כמעט לעצמה. "או־קיי. או־קיי!" איזה גילוי מטורף. "וכולם מגיעים לפה?"
היא הסתובבה לצדדים בציפייה.
"אני כאן כבר הרבה שנים, ואנחנו פחות מחמישים אנשים. ארבעים ושבעה, עכשיו כשאת הצטרפת אלינו."
"כל כך מעט?" קולה התמלא אכזבה.
"מגיעים לפה רק המובחרים שבמובחרים."
"אז זה סוג של גן עדן?"
"אהממ, כן."
צמרמורות עברו בגופה של אביגיל, מרעידות אותו לכל אורכו.
"אני קופאת מקור. אכפת לך ש —" היא פנתה לג'והאני אבל אז הבחינה בג'ק ופלטה צווחה. היא נסוגה לאיטה לאחור והושיטה את ידיה לפנים במגננה.
"היי, זה בסדר, ילדונת. את מוגנת עכשיו. ג'ק לא יפגע בך,"
ג'והאני סימנה לו בידה, והוא התקרב אליהן באיטיות. "זה ג'ק. הוא... חבר."
אבל אביגיל נראתה כאילו היא מתלבטת בין הקאה להתעלפות. גופה בחר באפשרות השנייה, והיא קרסה על שפת המכתש. ג'והאני רכנה לעברה, פניה הקשוחים מתרככים.
"אני יודעת שזה הרבה לעכל, אבל יהיה בסדר. את בסדר. לפחות אני כאן כדי להדריך אותך ולהיות איתך." היא פנתה אל ג'ק.
"שומע, מייטי? נראה לי שנצטרך להיעזר בשירותי ההסעות שלך."
הפינוק שאובדן ההכרה הביא עימו לא נמשך זמן רב, ואביגיל התעוררה עוד לפני שהעפילו אל שפת המכתש. הטלטולים הם שהעירו אותה. היא פקחה עיניה וגילתה שהיא יושבת על אוכף שהונח על שריונו הקמור של יצור דמוי צב ענקי, אותו יצור שהבהיל אותה מקודם.
היא לא בדיוק ישבה, למען האמת, אלא נשענה, שמוטה על צווארו. היא לא יכלה להבחין בראשו כעת, אך לפני כן, כשקלטה אותו לכמה רגעים, הוא נראה לה כמו ראש של היפופוטם שהולבש במעין
מגן ראש שירד ממצחו עד לקצה אפו. על מגן הראש היו תצורות גאומטריות יפיפיות, משושים שנראו כמו שרידי מאובנים. את אלה לא ראתה עכשיו. היא ראתה בעיקר את האדמה שעליה דרכו רגליו
של היצור, רגליים בעלות ציפורניים שחורות, חדות וארוכות מאוד.
היה לו גם זנב ענקי שנגרר מאחוריו ונראה כמו זנב של דינוזאור, קוצים גדולים בקצהו.
"ג'והאני?" קראה בבהלה. השהייה על גבו של היצור הפחידה אותה מאוד, והיא גם חששה שתקיא מהטלטולים או שתיפול ותתרסק על האדמה הסלעית. כפות רגליים יחפות נכנסו לשדה הראייה שלה,
והיא נשמה לרווחה.
"אני כאן לידך, ילדונת. התעלפת לנו קצת, אז ג'ק עזר לי לקחת אותך. חושבת שאת מסוגלת ללכת את שארית הדרך בעצמך?"
"כן!" רק תורידו אותי מהדבר הזה...
כאילו הבין מה היא אומרת או מה היא חושבת, האט הצב־היפופוטם את הליכתו — האיטית גם ככה — ונעצר לגמרי. מתי ראתה חיה דומה? זיכרון הציף אותה: היא ותום ישבו יחדיו מכורבלים בשמיכה על ספת הסלון וצפו בטלוויזיה ב"עידן הקרח".
במטבח שלידם ניהל יריב עם הוריו שיחת טלפון מלאת צעקות. היא רצתה לבקש ממנו להיכנס אל חדר השינה ולסגור את הדלת, אבל במקום זה הגבירה את הווליום והצמידה אליה את תום. כמה דקות לתוך הסרט, הוא כבר לא היה מסוגל לשבת בשקט לצידה, והתחיל לטפס על הספה.
יש דברים שלא משתנים.
ויש דברים שכן.
ג'והאני סייעה לאביגיל לרדת מג'ק וליטפה את ראשו. הן המשיכו לעלות את העלייה הסלעית, ג'ק לצידן. "מה הוא?" הפרה לבסוף אביגיל את השקט.
"ג'ק? הוא ארמדילו מלפני איזה עשרת אלפים שנה. הם כמובן כבר נכחדו בתקופה של החיים הקודמים שלנו. אני לא יודעת אם הם היו חכמים, אבל ג'ק חכם בצורה בלתי רגילה. זה המין היחיד שהיה לו זנב כזה, עם אַלָה בקצה. קוראים להם דואדיקורוס. ככה לפחות טוענת רוחליה. היא היתה פלאונטולוגית. זה לא שאני יכולה לבדוק בוויקיפדיה או משהו."
"את לא?"
"לצערי לא. אין כאן ויקיפדיה. או מחשבים. או... חשמל."
"אבל יש פה חיות פרה־היסטוריות," השלימה אביגיל. "יש כאן דינוזאורים?!" היא חשה פרץ צחוק היסטרי מתקרב.
"לא בדיוק. לא כמו אלה שאת מכירה מהסרטים. אבל כן, יש כאן כל מיני חיות מוזרות."
המצוק שהן טיפסו עליו נעשה תלול יותר. אביגיל מצאה את עצמה מתנשפת ונשענה על ג'ק מבלי משים. השריון שלו היה חם ומחוספס למגע, והיא משכה את ידה כאילו נגעה בסיר רותח.
אני מקווה שלא העלבתי אותו, חשבה לעצמה, ואז לעגה לעצמה על המחשבה, ואז לעגה לעצמה שלעגה לעצמה.
"כמעט הגענו," הכריזה ג'והאני.
"החיים השניים של אביגיל אוסקר" / רעות וייס. הוצאת התחנה. 256 עמודים.