"שחקן מספר שתיים": קראו פרק ראשון מתוך ההמשך של "שחקן מספר אחת"

אחרי שניצחתי בתחרות של האלידיי, התנתקתי מהרשת למשך תשעה ימים רצופים — שיא אישי חדש.
כשבסופו של דבר התחברתי שוב לחשבון אואזיס שלי, ישבתי במשרד הפינתי החדש שלי בקומה העליונה של מגדל "גְרֵגָריוּס מערכות הדמיה חברתיות" במרכז העיר קולומבוס באוהיו, והתכוננתי להתחיל את הג'וב שלי בתור אחד הבעלים החדשים של החברה. שלושת הבעלים הנוספים עוד היו פזורים ברחבי העולם: שוֹטוֹ טס בחזרה הביתה ליפן כדי לנהל את חטיבת "הוֹקָאידוֹ" של גרגריוס. אֵייץ' נהנתה מחופשה מתארכת בסנגל, ארץ שחלמה לבקר בה כל חייה כי זו הייתה ארץ המוצא של אבותיה. וסמנתה טסה בחזרה לוַנקוּבֶר לארוז את חפציה ולהיפרד מסבתה אוולין. היא הייתה אמורה להגיע לכאן לקולמבוס בעוד ארבעה ימים, שנראו לי כמו נצח. הייתי צריך להסיח את דעתי עד למפגש המחודש שלנו, לכן החלטתי להתחבר שוב לאואזיס ולנסות עוד כמה מיכולות משתמש־העל שהיו עכשיו לאווטאר שלי.
נכנסתי לערכת הרב־חישה המתקדמת ביותר שלי מתוצרת הַבָּאשוֹ OIR-9400 ואז הרכבתי משקפיים וירטואליים, עטיתי את כפפות החישה והרצתי את תהליך הכניסה. האווטאר שלי הופיע במקום האחרון שיצאתי ממנו, כוכב הלכת כְּתוֹניָה, מחוץ לשערי טירת אָנוֹרָאק. כפי שציפיתי, התאספו שם כבר אלפי אווטארים נוספים וכולם חיכו לי שאופיע. לפי הכותרות בפידים של החדשות, חלקם נשארו שם כל השבוע — מהיום שהקמתי אותם לתחייה לאחר הקרב האפי שניהלנו נגד השֵשָנים.
הפעולה הרשמית הראשונה שלי בתור אחד הבעלים החדשים של גרגריוס, שעות מעטות בלבד אחרי שהסתיים הקרב, הייתה לאשר למנהלים שלנו להחזיר את כל הפריטים, נקודות האשראי ורמות הכוח שהמשתמשים הגיבורים האלה איבדו, יחד עם האווטארים שלהם. חשבתי שזה המעט שיכולנו לעשות כדי לגמול להם על עזרתם, וסמנתה, אייץ' ושוטו הסכימו איתי. זאת הייתה ההחלטה הראשונה שהצבענו עליה כבעלים המשותפים החדשים של החברה.
ברגע שהאווטארים הקרובים אליי הבחינו בי, הם התחילו לרוץ לעברי והתקרבו אליי מכל הכיוונים בבת אחת. כדי להימנע מההתנפלות השתגרתי לתוך הטירה, לחדר העבודה של אנוראק — חדר במגדל הגבוה ביותר שרק אני יכולתי להיכנס אליו בזכות גלימות אנוראק שלבשתי עכשיו. הבגד השחור כזפת שהעניק לאווטאר שלי את הכוחות האלוהיים שהיו פעם לאווטאר של האלידיי.
הסתכלתי סביבי בחדר העבודה העמוס. ממש כאן הכריז אנוראק רק לפני שבוע על ניצחוני בתחרות של האלידיי ושינה את חיי לנצח.
מבטי נפל על ציור של דרקון שחור שהיה תלוי על הקיר. מתחתיו עמד כן בדולח מעוטר ועליו גביע משובץ אבני חן. ובתוך הגביע נח לו החפץ שהקדשתי שנים רבות כל כך למציאתו: האפיקומן של האלידיי בצורת ביצה.
ניגשתי לשם כדי להתפעל ממנו, ואז שמתי לב למשהו מוזר — על פני האפיקומן החלקים לגמרי הופיע כיתוב, שבפירוש לא היה שם בפעם האחרונה שראיתי אותו, תשעה ימים קודם לכן.
אף אווטאר אחר לא היה יכול להיכנס לחדר הזה. אף אחד לא היה יכול לטפל באפיקומן. לכן הכיתוב יכול להופיע כאן רק בדרך אחת. האלידיי בעצמו תכנת אותו כדי שיופיע על פני האפיקומן. יכול להיות שהכיתוב הופיע שם מיד אחרי שאנוראק נתן לי את הגלימות שלו, ודעתי הייתה מוסחת מכדי שאשים לב.
התכופפתי כדי לקרוא את הכיתוב: גרגריוס — קומה 13 — כספת מס' 42-8675309.
שמעתי את הדופק שלי הולם פתאום באוזניים, התנתקתי מיד מאואזיס ויצאתי מהערכה שלי. ואז זינקתי החוצה מהמשרד החדש שלי, דהרתי לאורך המסדרון וקפצתי למעלית הראשונה שהגיעה. ששת עובדי גרגריוס שהיו במעלית הסיטו מבטים כדי לא ליצור איתי קשר עין. יכולתי לנחש מה הם חשבו: תראו את הבוס החדש, מוזר כמו הבוס הקודם.
בירכתי אותם בניד ראש נימוסי ולחצתי על הכפתור לקומה שלוש עשרה. על פי מדריך הבניין האינטראקטיבי בטלפון שלי, הקומה השלוש עשרה הייתה המקום שבו נמצא הארכיון של גרגריוס. האלידיי מיקם אותו שם כמובן. באחת מסדרות הטלוויזיה החביבות עליו "מַקס הֶדרוּם" הוסתרה מעבדת הפיתוח והמחקר של ערוץ 23 בקומה השלוש עשרה. ו"הקומה השלוש עשרה" זה גם שם של סרט מדע בדיוני ישן על מציאות וירטואלית שיצא למסכים בשנת 1999, מיד אחרי הסרטים "מטריקס" ו"אקזיסטנז".
כשיצאתי מהמעלית הזדקפו המאבטחים החמושים בעמדת הביטחון לדום. על פי הנוהל, אחד מהם סרק את הרשתיות שלי כדי לאמת את זהותי, ואחר כך הוביל אותי על פני עמדת הביטחון ומבעד לזוג דלתות משוריינות אל מבוך של מסדרונות מוארים באור בהיר. בסופו של דבר הגענו לחדר גדול שלאורך קירותיו היו עשרות דלתות ממוספרות שנראו כמו דלתות של כספות גדולות במיוחד שבחזית כל אחת מהן הייתה מודבקת תווית עם מספר.
הודיתי למאבטח, אמרתי לו שהוא יכול ללכת וסרקתי את הדלתות. ואז ראיתי את זה: מספר 42. עוד אחת מהבדיחות של האלידיי — באחד הספרים האהובים עליו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה נכתב שהמספר 42 הוא התשובה האולטימטיבית לחיים, ליקום ובכלל.
עמדתי שם כמה רגעים והזכרתי לעצמי לנשום. ואז הקשתי בלוח המקשים שליד דלת הכספת את צירוף שבע הספרות שהופיע בכיתוב על האפיקומן: 8-6-7-5-3-0-9, צירוף שאף מפיקומן שמכבד את עצמו לא יתקשה לזכור. ג'ני, יש לי את המספר שלך. אני חייב שתהיי שלי...
המנעול נפתח בנקישה, והדלת נפתחה לרווחה וחשפה את החלל הפנימי דמוי הקובייה של הכספת — ובתוכה הייתה מונחת ביצה כסופה גדולה. היא נראתה בדיוק כמו ביצת האפיקומן הווירטואלית שהוצגה בחדר העבודה של אנוראק, אלא שעליה לא היה שום כיתוב.
ניגבתי את כפות ידיי המיוזעות במכנסיים — לא רציתי להפיל את הביצה — ואז הוצאתי אותה והנחתי אותה על שולחן מתכת במרכז החדר. בחלק התחתון של הביצה הייתה משקולת, לכן היא התנודדה מעט לפני שנעצרה והתייצבה זקופה לגמרי — כמו בובת "נחום תקום" שמתנדנדת אבל לא נופלת. התכופפתי כדי לבחון את הביצה מקרוב וראיתי סורק טביעת אצבע קטן ואובאלי ליד החלק העליון, צמוד לקימור הביצה. כשהצמדתי אליו את האגודל, הביצה נחצתה לשניים ונפתחה על ציריה.
בתוך הביצה נחה מעין קסדה משונה על מצע קטיפה כחול שהותאם לצורתה.
הרמתי אותה וסובבתי אותה בידי. לאביזר המשונה הייתה שִדרה מרכזית מחולקת לחוליות, שנראה כאילו היא אמורה להימתח מהמצח ועד לעורף של החובש אותה, ושורה של עשר רצועות מתכת בצורת פרסה חוברו לאורכה. כל רצועה הייתה מורכבת מחוליות גמישות שבחלק הפנימי של כל אחת מהן שורת חיישנים מעוגלים. הסידור הזה העניק למקבץ החיישנים יכולת להתכוונן ולהתאים את עצמו לראש. כבל ארוך של סיב אופטי יצא מבסיס הקסדה ובקצהו תקע סטנדרטי של קונסולת אואזיס.
הלב שלי הלם בחזה, אבל עכשיו הוא כמעט הפסיק לפעום. אין ספק שזה ציוד היקפי כלשהו שקשור לאואזיס — ציוד מתקדם בשנות אור שמעולם לא ראיתי. צפצוף אלקטרוני קצר בקע מהביצה, ואני העפתי בה מבט שוב. הבהוב אדום חלף מול עיניי כשסורק רשתית זעיר וידא את זהותי בפעם השנייה. ואז נדלק מסך קטן שהיה מובנה במכסה הפתוח של הביצה, הלוגו של גרגריוס הופיע עליו במשך שניות אחדות ואז החליפו אותו פניו המצומקים של ג'יימס דונובן האלידיי. אם לשפוט על פי גילו ופניו הכחושים, הוא הקליט את הסרטון הזה זמן קצר לפני מותו. אבל למרות מצבו, הוא לא השתמש בדמות אואזיס שלו כדי להקליט את ההודעה הזאת, כפי שעשה בסרטון הזמנת אנוראק. משום־מה הוא בחר הפעם להופיע בדמותו כבשר ודם, לאורה האכזרי והלא סלחני של המציאות.
"המכשיר שאתה מחזיק בידיים הוא ממשק עצבי של אואזיס, כלומר אואזיס־נוירו־אינטרפייס ובקיצור, אוֹנִי", הוא אמר והדגיש כל אות, "זה ממשק המחשב־מוח הראשון בעולם שאינו פולשני והוא מתפקד באופן מלא. הוא מאפשר למשתמשי אואזיס לחוות את הסביבה הווירטואלית של האווטאר שלהם באופן מלא — לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולהרגיש — באמצעות אותות המועברים ישירות לקליפת המוח. מערך החיישנים שבקסדה גם מנטר ומפרש את פעילות המוח של המשתמש בה ומאפשר לו לשלוט בדמות אואזיס שלו בדיוק כפי שהוא שולט בגוף הפיזי שלו — פשוט באמצעות מחשבה".
"אין מצב", שמעתי את עצמי לוחש.
"וזאת רק ההתחלה", אמר האלידיי כאילו שמע אותי, "קסדת האוני יכולה גם להקליט חוויות של המשתמש בעולם האמיתי. כל קלט חושי שנקלט במוח מומר לפורמט דיגיטלי ומאוחסן כקובץ אוני בכונן נתונים חיצוני שמחובר לקסדה. ברגע שמעלים את הקובץ לאואזיס, אפשר לשדר את החוויה המוקלטת והאדם שהקליט אותה, או כל משתמש אוני אחר שהוא יבחר לשתף, יוכל לחוות אותה מחדש".
האלידיי הצליח לחייך חיוך קלוש.
"במילים אחרות, האוני מאפשר לאדם לחיות מחדש רגעים בחייהם של אנשים אחרים. לראות את העולם מבעד לעיניהם, לשמוע מבעד לאוזניהם, להריח מבעד לאף שלהם, לטעום עם הלשון שלהם ולהרגיש באמצעות העור שלהם", האלידיי הנהן אל המצלמה בענייניות, "האוני הוא אמצעי התקשורת העוצמתי ביותר שבני אדם המציאו אי־פעם. ואני חושב שהוא גם הכלי האחרון שנצטרך להמציא". הוא נקש במרכז מצחו. "עכשיו אנחנו יכולים להתחבר ישירות לתאים האפורים".
שמעתי את המילים, אבל לא הצלחתי לעכל אותן. האלידיי רציני או שהוא סבל מהזיות כשהקליט את הסרטון הזה, איבד קשר עם המציאות בשלב הסופני במחלה שלו? הטכנולוגיה שהוא מתאר היא מדע בדיוני. נכון, מיליוני אנשים עם מוגבלויות פיזיות משתמשים מדי יום בממשקי המחשב־מוח כדי לראות, או לשמוע, או להזיז גפיים משותקים. אבל את הניסים הרפואיים האלה אפשר להשיג רק באמצעות קדיחת חור בגולגולת של המטופל ותחיבת שתלים ואלקטרודות היישר לתוך המוח שלו.
הרעיון של ממשק המחשב־מוח בצורת קסדה שמאפשרת להקליט, לשדר שוב או לדמות חוויה חושית שלמה של אדם, הופיע בכמה ספרים, סדרות טלוויזיה וסרטים מז'אנר המדע הבדיוני שהאלידיי אהב. למשל סימסטים — טכנולוגיה בדיונית של הדמיית גירוי פרי דמיונו של וילאם גיבסון בספרו נוירומנסר. וצורה דומה של טכנולוגיית הקלטת חוויות הופיעה גם בשני סרטים שהאלידיי אהב, "בריינסטורם" ו"ימים משונים"...
אם לטכנולוגיית האוני יש באמת יכולות כאלה, כפי שטוען האלידיי, אז הוא שוב עשה את הבלתי אפשרי. באמצעות כוח רצון ואינטליגנציה בלבד הוא הפך שוב מדע בדיוני לעובדה מדעית, בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות ארוכות הטווח.
תהיתי גם בנוגע לשם שבחר האלידיי להמצאה שלו. ראיתי מספיק אנימות כדי לדעת שאוני זו גם מילה יפנית שמשמעותה שד מקורנן ענקי ממדורי הגיהינום.
"התוכנה של האוני וכל המסמכים הנלווים כבר נשלחו לחשבון אואזיס הפרטי שלך", המשיך האלידיי, "יחד עם השרטוטים המלאים של הקסדה וקובצי הדפסת התלת־ממד הדרושים לייצור קסדות נוספות".
האלידיי השתתק ובהה רגע במצלמה לפני שהמשיך.
"אחרי שתבדוק בעצמך את האוני אני חושב שתבין — בדיוק כמוני — שההמצאה הזאת יכולה לשנות את מהות הקיום האנושי. אני חושב שהיא יכולה לעזור לאנושות. אבל היא יכולה גם לדרדר את המצב עוד יותר. אני חושב שהכול תלוי בתזמון. לכן אני מפקיד את גורלה של ההמצאה הזאת בידך, היורש שלי. אתה תצטרך להחליט מתי — או אם — העולם יהיה מוכן לטכנולוגיה הזאת".
גופו השברירי רעד בהתקף שיעול. הוא נשם נשימה שורקנית ודיבר עוד פעם אחת אחרונה.
"אל תמהר לקבל את ההחלטה הזאת", הוא אמר, "ואל תיתן לאף אחד להאיץ בך. אחרי שתיבת פנדורה תיפתח, לא יהיה אפשר לסגור אותה שוב. אז... תחליט בתבונה".
הוא נופף אל המצלמה נפנוף קטן לפרידה. ואז הסתיים הסרטון, וההודעה "קובץ וידאו נמחק" הופיעה על המסך רגע לפני שהמכשיר נכבה.
ישבתי שם הרבה זמן. יכול להיות שזאת מתיחה שלאחר המוות? חשבתי. כי האפשרות האחרת לא נראתה הגיונית. אם האוני באמת יכול לעשות את כל מה שהוא אמר, אז זה בהחלט יהיה כלי התקשורת החזק ביותר שהומצא אי־פעם. למה הוא שמר אותו בסוד? למה הוא לא רשם עליו פטנט והוציא אותו לעולם?
שוב השפלתי מבט אל הקסדה שבידי. היא הייתה נעולה בכספת הזאת שמונה שנים וחיכתה לי בסבלנות. ועכשיו שמצאתי אותה, יש רק דבר אחד שנותר לי לעשות.
החזרתי את הקסדה לתוך הביצה, הסתובבתי, הוצאתי אותה מהארכיון ותכננתי ללכת בחזרה למעלית בצעדים רגועים ומכובדים. אבל השליטה העצמית שלי התאדתה תוך שניות אחדות, והתחלתי לרוץ במהירות הגדולה ביותר שהרגליים שלי הצליחו לשאת אותי.
עובדי החברה שחלפתי על פניהם כשמיהרתי לחזור למעלה, זכו לראות את הבוס שלהם שועט עם מבט פראי בעיניים באולמות המכובדים של חברת גרגריוס מערכות סימולציה כשהוא לופת ביצה כסופה ענקית.

כשהייתי שוב במשרד, נעלתי את הדלת והתיישבתי מול המחשב הנייח כדי לקרוא את כל המסמכים הנלווים של האוני שהאלידיי שלח לי.
שמחתי שסמנתה לא פה. לא רציתי לתת לה את ההזדמנות לשכנע אותי לא לבדוק את האוני, כי חששתי שהיא עלולה לעשות את זה, ואם היא הייתה עושה את זה, היא הייתה מצליחה. (לא מזמן גיליתי שכשאתה מאוהב במישהי עד מעל הראש, היא יכולה לשכנע אותך לעשות כמעט כל דבר.)
לא הייתי מוכן בשום אופן לוותר על הזדמנות היסטורית כזאת. אם הייתי מוותר, זה היה כמו לוותר על ההזדמנות להיות האדם הראשון שצועד על הירח. חוץ מזה, לא חששתי מהאפשרות שהאוני יהיה מסוכן עבורי. אם הייתה טמונה סכנה כלשהי בשימוש בקסדה, האלידיי היה מזהיר אותי. הרי רק עכשיו ניצחתי בתחרות והפכתי ליורש היחיד שלו. הוא לא היה רוצה שאיפגע.
אלה הדברים שאמרתי לעצמי שוב ושוב כשחיברתי את קסדת האוני לקונסולת אואזיס והנחתי אותה בעדינות על ראשי. הרצועות הטלסקופיות של הקסדה נמתחו מעצמן והצמידו את רפידות החיישנים והמשדרים לקווי המתאר של הגולגולת שלי. ואז התהדקו חוליות המתכת של הרצועות והמכשיר דמוי העכביש ננעל סביב הגולגולת באופן שלא היה אפשר להזיז או להסיר את רפידות החיישנים בזמן שהמכשיר מתקשר עם המוח שלי. בהוראות ההתקנה וההפעלה של האוני נאמר שהסרת הקסדה בכוח בשעה שהיא פועלת עלולה לגרום לנזק חמור למוח של המשתמש או להכניס אותו לתרדמת בלתי הפיכה. לכן היו שם רצועות ביטחון מחוזקות בטיטניום שווידאו שדבר כזה לא יוכל לקרות. הפרט הקטן הזה דווקא הרגיע ולא הלחיץ אותי. גם נסיעה באוטו עלולה להיות מסוכנת אם לא משתמשים בחגורת בטיחות...
בהוראות ההתקנה וההפעלה של האוני צוין גם שהפסקת חשמל פתאומית בזמן שימוש בקסדה עלולה לגרום נזק למוחו של המשתמש, ולכן המכשיר כלל סוללת גיבוי פנימית שתפקידה להפעיל אותו למשך זמן שמספיק לביצוע התנתקות חירום ומאפשר להעיר בבטחה את המשתמש מהמצב דמוי השינה המלאכותית שבו הוא נמצא בזמן השימוש בקסדה.
כך שלא הייתה לי שום סיבה לדאגה. שום סיבה. בסך הכול עכביש מתכת ענקי שננעל על הגולגולת שלי ועמד להתחבר לי למוח.
שכבתי על ספת הקטיפה הכחולה בפינת המשרד שלי, ובהתאם להוראות ההפעלה, וידאתי שהגוף שלי נמצא בתנוחת שינה נוחה. ואז נשמתי נשימה עמוקה והפעלתי את המכשיר.
הרגשתי עקצוץ קל בקרקפת. כיוון שקראתי את הוראות ההפעלה של האוני, ידעתי שהקסדה סורקת את המוח שלי כדי למפות את פני השטח הייחודיים שלו. הסריקה הזאת תישמר אחר כך בחשבון שלי, כדי שבעתיד יהיה אפשר לאמת את זהותי באמצעותה, במקום לסרוק את הרשתית שלי. קול נשי מלאכותי ביקש ממני לומר את משפט הסיסמה שלי. חזרתי עליו לאט וביטאתי כל מילה בקפידה: כל אחד רוצה לשלוט בעולם.
ברגע שהסיסמה אומתה, נשלף מחזית הקסדה צג מציאות רבודה זעיר והתקבע מול עיני השמאלית, כמו מונוקל. כמה פסקאות טקסט הופיעו באוויר מולי וריחפו במרכז שדה הראייה שלי:

אזהרה! מטעמי בטיחות, אפשר להשתמש בקסדת הממשק העצבי של אואזיס למשך פרק זמן מרבי של שתים עשרה שעות רצופות בכל פעם. ברגע שתגיעו למגבלת הזמן הזאת, תנותקו מהחשבון שלכם אוטומטית, ותוכלו להשתמש שוב בקסדת האוני שלכם רק בתום השבתה של שתים עשרה שעות. במהלך השבתת החובה הזאת, תוכלו להמשיך לבקר באואזיס באמצעות חומרת הטמעה קונוונציונלית. ניסיון לעקוף או לנטרל את אמצעי הבטיחות המובנים בקסדת האוני כדי להאריך את זמן השימוש היומי עלול לגרום לתסמונת עומס־יתר סינפטי ולפגיעה בלתי הפיכה ברקמת עצב. חברת גרגריוס מערכות סימולציה לא תישא באחריות לפגיעות שייגרמו בעקבות שימוש חריג בממשק העצבי של אואזיס.
ראיתי את אזהרת הבטיחות הזאת בהוראות ההפעלה של הקסדה, אבל הופתעתי לגלות שהאלידיי הטמיע אותה גם בתהליך ההתחברות. נראה כאילו הוא כבר עשה את כל ההכנות הנחוצות להשקת האוני לפני יותר משמונה שנים. אבל הוא לא באמת התקדם עם זה. במקום זאת הוא לקח איתו לקבר את סוד קיומו של האוני. ועכשיו אני ירשתי את הסוד הזה.
קראתי שוב את האזהרה כמה פעמים וניסיתי לאזור אומץ. החלק בנוגע לנזק המוחי היה מטריד, אבל הרי לא עמדתי לשמש שפן ניסיונות. בדוקומנטציה של האוני ראיתי שבגרגריוס כבר ביצעו בקסדת האוני סדרת ניסויים עצמאיים לבטיחות אנושית כבר לפני יותר מעשור, ובכולם הוכח שהקסדה בטוחה לגמרי כל עוד המשתמש מקפיד על מגבלת השימוש היומית של שתים עשרה שעות. ואמצעי הבטיחות המובנים בקושחה של הקסדה וידאו שהוא אכן יעשה זאת. אז הזכרתי לעצמי שוב שאין לי שום סיבה לדאגה...
הושטתי יד והקשתי על מקש ההסכמה שמתחת לאזהרת הבטיחות. המערכת סיימה לחבר אותי, וטקסט הבהב לי מול העיניים:

אימות זהות בוצע בהצלחה
ברוך הבא לאואזיס, פרזיבל!
תהליך כניסה הושלם: 11:07:18 — 1.25.2046
כשחותמת הזמן התפוגגה, תפסה את מקומה הודעה קצרה בת שלוש מילים בלבד — הדבר האחרון שאראה לפני שאעזוב את העולם האמיתי ואיכנס לעולם הווירטואלי.
אבל לא היו אלה שלוש המילים שהייתי רגיל לראות. חיכתה לי — ולכל משתמש עתידי — הודעה חדשה שיצר האלידיי כדי לקדם בברכה את המבקרים שאימצו את הטכנולוגיה החדשה שלו:

שחקן מספר שתיים

ברגע הראשון ראיתי רק שחור בעיניים כשהקסדה הורתה למוח שלי למקם את הגוף במצב של שינה מדומה בלתי מזיקה, בזמן שהתודעה שלי נשארה פעילה בתוך מה שהיה למעשה חלום צלול בשליטת מחשב. ואז התחילה אואזיס להתממש לאיטה סביבי, ומצאתי את עצמי עומד שוב בחדר העבודה של אנוראק, ששם הייתה הפעם האחרונה שהתנתקתי מהמערכת.
הכול נראה בדיוק כמו קודם, אבל ההרגשה שלי הייתה שונה לגמרי. הייתי ממש כאן בתוך אואזיס, באופן פיזי לגמרי. כבר לא הרגשתי כאילו אני משתמש באווטאר. עכשיו הרגשתי כאילו אני בעצמי האווטאר שלי. לא היו לי משקפיים וירטואליים על הפנים, לא היו שום תחושת נימול קלה ולחץ כמו שהרגשתי תמיד כשלבשתי את חליפת החישה או כשעטיתי את כפפות החישה. לא הרגשתי אפילו את קסדת האוני שהגוף האמיתי שלי חבש בפועל. כשהושטתי יד לגרד את הראש, המכשיר לא היה שם.
רוח קלילה נשבה לתוך חדר העבודה מבעד לחלון הפתוח, והרגשתי אותה על עורי, על פניי ובשערי.
הרגשתי את כפות הרגליים שלי מונחות על רצפת האבן, תחובות במגפיים שנעל האווטאר שלי.
שמתי לב שאני יכול גם להריח את הסביבה שלי. שאפתי את הריח המעופש של ספרי הלחשים העתיקים שמילאו מדפים לאורך הקירות, מהול בריח עשן של נרות בוערים.
הושטתי יד כדי לגעת בשולחן עבודה סמוך. יכולתי לחוש בחריצים שבמרקם העץ כשהעברתי את אצבעותיי על פניו. אחר כך הבחנתי בקערת פירות גדולה מונחת על השולחן — קערה שלא הייתה שם קודם. לקחתי תפוח והרגשתי את משקלו בכף ידי ואת מגעו הקשה והחלק. מעכתי אותו בכל חמש אצבעותיי והרגשתי שהן יוצרות גומות זעירות בבשר הפרי מתחת לקליפתו.
נדהמתי מהשכפול המושלם של כל הקלט החושי המשולב הזה. התחושות היו עדינות עם כל הניואנסים שלא ניתן בשום אופן לשחזר או לדמות באמצעות כפפות חישה.
הרמתי את התפוח אל שפתי האווטאר שלי, שעכשיו הרגשתי כאילו הן שלי, ונגסתי בו בשיניים שהרגשתי שהן שלי. לתפוח הזה היה טעם ממש כמו של תפוח אמיתי. תפוח בשל במידה מושלמת וטעים להפליא שכמותו לא טעמתי מעודי.
משתמש אואזיס תמיד היה יכול לאכול ולשתות דברים באמצעות האווטאר שלו. אבל אכילת פריט מזון לשדרוג כוח או שתיית שיקוי מרפא היו תמיד פנטומימה נטולת תחושה שבוצעה באמצעות כפפות החישה. המשתמש לא הרגיש אף פעם שמשהו נכנס לו לפה ובוודאי לא טעם מעולם שום דבר עם הלשון.
עכשיו, בזכות אוני, יכולתי לטעום. ובהחלט טעמתי.
התחלתי לדגום את הפירות הנוספים שהיו בקערה. התפוז, הבננה, הענבים והפפאיה היו טעימים באותה מידה, וכשנגסתי בכל אחד מהם הרגשתי את הפרי עובר בוושט בדרך לקיבה. הרגשתי אפילו איך הבטן שלי מתמלאת.
"אלוהים אדירים!" קראתי בהתפעלות אל החדר הריק, "הדבר הזה מדהים בטירוף!" אבל המילים שלי נשמעו מעוותות כי דיברתי בפה מלא פפאיה. הרגשתי את המיץ זולג לי במורד הסנטר. ניגבתי אותו בשרוול. ואז התחלתי להתרוצץ בחדר מתפוצץ מהתרגשות ונגעתי בכל מיני משטחים וחפצים כדי לדעת איזו תחושה יש למגע בהם. ואיזו תחושה הייתה למגע בהם? תחושת המגע בכולם הייתה אמיתית. כזאת בדיוק היא הייתה. תחושת המגע הייתה אמיתית לגמרי.
כשהאופוריה הראשונית שלי התחילה להתפוגג, התחלתי לתהות אם האוני יכול לדמות גם כאב. כי אם תחושת הכאב תהיה אמיתית כמו טעמם של הפירות, זה הולך לכאוב. מאוד.
בתור ניסוי נשכתי קלות את הלשון. הרגשתי את הלחץ של כל שן על הלשון ואת הגבשושיות של בלוטות הטעם כשהעברתי את הלשון על השיניים החותכות שלי. אבל לא הרגשתי שום כאב, לא משנה עד כמה חזק נשכתי. כפי שתיארתי לעצמי, האלידיי הכניס לתוכנה שלו אמצעי בטיחות כלשהו שמונע כאב.
שלפתי את אחד מאקדחי הלייזר שלי ויריתי לעצמי בכף רגל ימין. ספגתי כמה נקודות נזק והרגשתי דקירת כאב קל, אבל ההרגשה דמתה לצביטה חזקה יותר מאשר לפציעת ירי.
פלטתי צהלת צחוק והחזרתי את האקדח לנרתיק. ואז זינקתי בשלושה צעדי ריצה אל החלון, קפצתי ממנו החוצה וריחפתי באוויר כמו סופרמן. כשהמראתי למעלה אל העננים, הגלימות שלי התעופפו ברוח כמו שכמייה. הרגשתי שאני באמת עף.
לפתע הציפה אותי הרגשה מדהימה שהכול אפשרי. כי באמת הכול היה אפשרי.
זהו זה — הנה השלב הסופי והבלתי נמנע בהתפתחות משחקי מחשב ומציאות מדומה. עכשיו כבר אי אפשר להבדיל בין הדמיה לחיים האמיתיים.
ידעתי שסמנתה לא תהיה מרוצה. אבל הייתי יותר מדי בעננים בשביל לחשוב על זה. רציתי עוד. ולאוני היו עוד הרבה דברים להציע לי. הרבה מאוד.
התעופפתי בחזרה לחדר העבודה של אנוראק והמשכתי את הניסוי ביכולות של האוני וגיליתי בתצוגה העילית של האווטאר שלי תפריט־נפתח חדש עם הכותרת אוני. כשבחרתי בו, ראיתי רשימה של כעשרה קבצים גדולים שכבר הורדו לחשבון שלי. לכולם היו סיומת oni ושמות שפשטותם כמעט מתגרה, כמו למשל: מרוצים, גלישה, צניחה חופשית וקרבות קונג־פו.
בחרתי בגלישה ולפתע פתאום מצאתי את עצמי ניצב על גלשן ורוכב במיומנות על פסגתו המעוקלת של גל ענקי מול חוף של אי טרופי כלשהו. אבל כשבאופן לא רצוני ניסיתי לזוז כדי לשמור על שיווי משקל, גיליתי שאני לא בשליטה. זאת הייתה חוויה פסיבית. אני הייתי רק "טרמפיסט". ואיכשהו גם ההרגשה שלי הייתה שונה מזו שחוויתי בחדר העבודה של אנוראק — שם התחושה הייתה חלקה ומדויקת באופן מצמרר. כאן היא הייתה חזקה יותר, איכשהו, אבל גם מטלטלת ומערערת.
הסתכלתי למטה על הגוף שלי והבנתי שאני כבר לא פרזיבל — הייתי מישהו אחר. מישהו קטן וצנום יותר, עם עור כהה יותר וקווצות שיער שחור שנשמטו לו על העיניים. מישהו לבוש בביקיני. מישהו עם שדיים. הייתי אישה! וגולשת מיומנת. זה לא היה אווטאר. אישה אמיתית הקליטה את החוויה הזאת. חוויתי חתיכה מהחיים של מישהי.
לא הייתה לי שום שליטה על התנועות שלי, אבל יכולתי לראות, לשמוע, להריח ולהרגיש הכול — כל תחושה שחוותה האישה שהקליטה את החוויה הזאת. יכולתי להרגיש אפילו את קסדת האוני על הראש שלי — שלה בעצם — ויכולתי לראות גם את כונן הנתונים הנייד שהקסדה הייתה מחוברת אליו. הוא היה כרוך ברצועה על הזרוע הימנית שלה כשהוא בתוך מארז עמיד למים.
זה גם הסביר את ההבדל בתחושות. כבר לא חוויתי קלט מדומה שיצרו עבורי בשרתים של אואזיס — למעשה הרגשתי את העולם באמצעות הגוף של הגולשת הזאת, כפי שהיא חוותה אותו מרגע לרגע, כשהאותות שודרו אל הסינפסות במוח שלה. קלט עצבי גולמי, ממוח שהוא לא שלי.
כשהגל התנפץ עליי כעבור כמה רגעים, סרטון החוויה הסתיים ומצאתי את עצמי שוב בעורו של האווטאר שלי, כשאני עומד בחדר העבודה של אנוראק.
העליתי את הסרטון הבא ואחריו עוד אחד. נהגתי במכונית מרוץ, צנחתי צניחה חופשית, השתתפתי בקרב קונג־פו, צללתי במעמקי הים, רכבתי על סוס, והכול תוך חצי שעה.
פתחתי והפעלתי את כל קובצי האוני ברשימה, בזה אחר זה, ודילגתי ממקום למקום, מגוף לגוף ומחוויה לחוויה.
הפסקתי כשהגעתי לסדרת קבצים עם שמות כמו, SEX-M-F.ONI, SEX-F-F.ONI ו־SEX-Nonbinary.ONI. לא הייתי מוכן לדברים האלה. עוד הייתי מאוהב בסמנתה, מאוהב באמת, בטירוף ומעל הראש. ועוד הייתי מסוחרר מזה שאיבדתי את הבתולים שלי איתה רק כמה ימים קודם לכן. לא רציתי לבגוד בה. נראה לי שבגידה זו בגידה, בין שהיא בחיים האמיתיים ובין שהיא במציאות מדומה.
התנתקתי מאואזיס וחזרתי לשלוט בגוף שלי. התהליך נמשך כמה דקות. אחר כך הסרתי את קסדת האוני ופקחתי את העיניים. הסתכלתי סביבי במשרד שלי. בדקתי את השעון. עברה קצת יותר משעה, מה שנראה בסדר פחות או יותר.
אחזתי בידיות הכיסא. הרמתי יד ונגעתי בפניי. התחושות שלי במציאות לא היו אמיתיות יותר מהתחושות שהיו לי רק לפני רגע באואזיס. החושים שלי לא היו מסוגלים להבדיל בין שניהם.
האלידיי צדק. האוני הולך לשנות את העולם.

"שחקן מספר שתיים" / ארנסט קליין. עם עובד, 446 עמודים.