על הבדידות שבכתיבה והנחמה שבתוכה: קראו פרק ראשון מתוך "כמו משאלה של אף אחד"

הסופרת מגי נלסון כתבה בספרה "הארגונאוטים" (המסחרר, משנה החיים, עבורי): "הכתיבה שלי נראית לי ברובה רעיון גרוע, וזה מקשה עליי לדעת אילו רעיונות גרועים בעיניי משום שהם בעלי ערך, ואילו רעיונות נתפסים כך משום שהם חסרי ערך. לעיתים קרובות אני צופה בעצמי נמשכת לרעיון הגרוע, כאילו אני האישה האחרונה בסרט אימה, אם כי אחת שיושבת בתוך מחסן ליד שולחן דביק מחלב. אבל במקום כלשהו בדרך, מהגיבורים שלי שנשמותיהם נצרפו באש רותחת מזו שלי, אני רוכשת אמונה ענקית במבע עצמו כבצורה שמגינה על עצמה."
כשקראתי אותה, את נלסון, הייתי כבר שנים אחרי המחקר, אחרי התהייה, אחרי התסכול מאי־יכולתה של האקדמיה להבין, שלא לדבר על להכיל, את מה שאני מחפשת, את צורת המחשבה שלי, את אופן הכתיבה. (כמה פעמים אמרו לי, נזפו בי, שאלו אותי: אבל מה את אומרת? מה את אומרת בעצם? הרי האנשים שבטקסט הם לא אנשים באמת, הם משהו שאת ממציאה, מספרת במילים. כמה פעמים ישבתי שם נזופה כמו ילדה שתפסו אותה באמצע משחק דמיוני. לא מצליחה להסביר את מה שאני יודעת שאני יודעת.)
והנה נלסון אומרת את זה, ככה בפשטות. הסיבה לכתיבה וגם מה שמחזיק אותה הם לא הכותבת. לא הרעיון. לא היומרה. לא הצורך. מה שמחזיק את כל הדבר הזה שאי אפשר להחזיק אותו הוא ההישענות המעגלית, המלכודית קצת, כי מי שמחזיק את הכול הוא לא מי שממציא אלא מי שהומצא, כי הבדיון חזק מהמציאות, והמבע עצמו חזק מהבדיון.
כי הכתיבה מאפשרת משהו שבמציאות אסור שיקרה, משהו שאם הוא קורה במציאות הוא חולני, הוא מקור לצרות, לעוון, לאסון. הכתיבה מתרחשת ב—, ויוצרת את—, המרחב שבו הבדיה והממשות אינם הפכים, אין ביניהם שום יחסים היררכיים וגם לא הפרדה, שניהם מתקיימים זה ליד זה, מציאות שהיא בדיה ובדיה שהיא מציאות. האנשים שאני כותבת הם לא חלקי עצמי שלי, הם קיימים בנפרד ממני, קיימים לא פחות ממני, אולי יותר, במובנים רבים יותר, והם בוודאי רואים אותי טוב יותר ממה שאני רואה, מכמה שאני מסוגלת לראות את עצמי. וכל מה שאני צריכה, כל מה שאני חייבת (להם וגם לי) — זה להקשיב למה שהם אומרים לי. רק ככה אני יכולה לשחרר אותם. וגם אותי.

הטענה הזו בעייתית. חמקמקה. מצד אחד היא לב הספר הזה (והעבודה שלי. ככותבת. כעורכת. כמנחה), אבל מצד שני אם לא מוכיחים אותה אמפירית היא נשארת בגדר תחושה שיכולה להישמע תלושה וסובייקטיבית במקרה הטוב, מטפורית במקרה הרע, או בעיה נפשית במקרה הממש גרוע. האמת היא שאין בי כבר כוונה לשכנע בידע הפנימי הזה — אני רק רוצה לספר אותו. לספר — למי שזה אולי יכול לדבר אל ליבו. לספר — כי החיים שלי כיוצרת הם חיים של פיצול, של חריגות, של שהייה באזורי גבול נפשיים, ומשהו בי מבקש לתת פשר לדברים, והרי זו מהות הכתיבה מלכתחילה.
כי מה בעצם קורה במהלך הזה של הכתיבה? איך אפשר להחזיק במחשבה (או בכל אזור תודעה אחר) את הפער, ובו־ זמנית את החיבור, שבין הפנים והחוץ. שהרי יושבת אישה אל מול שולחן ומניחה מילים על צג. למעשה אותה אישה חיה בעולם אחר, מקביל, שבו היא נפגשת, בשלמות, עם הטקסט ועם הדמויות המתקיימות בתוכו. אופיו של המפגש הזה בלתי אפשרי, ולא משום שלא רואים אותו מבחוץ. הוא בלתי אפשרי כי מעצם טבעו הוא שלם. נטול מגננות, התנגדויות, הכחשות. בעולם של השולחן והצג היא תשמור על עצמה. אף אחד לא באמת רוצה להיפגש בלי הגנות, אף אחד לא רוצה להשתגע, אבל מרחב הבדיה, מעצם טיבו החמקמק, מחייב היפתחות אחרת, צורה של פגישה ראשונית, קדומה ורחמית. הפגישה של אדם עם היצירה של עצמו (רעיון או טקסט או דמויות) נעשית לכתיבה אותנטית וכנה רק כשמנגנוני השמירה מושקטים, רק כשהניגודים בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים מתבטלים, רק כשהנפגשים מפוררים וממוססים את הפחד המובנה והזהירות והתוקפנות והכאב שמעלה הנפרדות בינינו לבין האחר.
האישה הכותבת, אם כן, מוכרחה להבין, להכיל ולהזדהות עם מה שנוגד, סותר ומבטל אותה עצמה, והמרחב (הדמיוני, הבדיוני, הפנימי) שבו היא מתקיימת מחייב אותה להשיל לא רק את מנגנוני ההגנה, אלא גם את כל קווי הרצף הקונספטואליים הידועים כמו יום ולילה, שלילי וחיובי, אובייקטיביות וסובייקטיביות. למציאות יש חוקים משלה. בשולחן ובצג המחשב אפשר לגעת. יש להם נוכחות פיזית מוחשית. אבל הכתיבה מתקיימת באזור ביניים. היא לא חלק מהנפש של הכותבת והיא לא שייכת לעולם המוחשי. קשה מאוד להגדיר את האזור החמקמק הזה. הבינאריות של השפה זרה לטיבו החמקמק. אפשר אולי להגיד שזהו מרחב שמאפשר יחסים אחרים בין ניגודים, בין אפשרות ואי־אפשרות, מהות ואי־מהות, חוץ ופנים. "הכתיבה מתחילה בחשיפה למפגש המאיים עם הזולת, ששם ניתנה, ואולי עדיין יכולה להינתן, ברכת הדיבור, ברכת האחר." (כך כתב מוריס בלאנשו, שעסק באופיו הלא בינארי של מעשה הכתיבה גם בכתיבתו התיאורטית וגם הספרותית.) הכותבת היושבת אל שולחנה, על פי בלאנשו, לא בוחרת להיות אישה כותבת. זו הוויה שנכפית עליה, ובמובן מסוים מנוגדת לשגרה שלה, לערכים, להתנהלות ה"רגילה" של החיים, שכן זו הוויה שבה הכותבת היא בה בעת עצמה, אבל גם ישות שזרה לה, ואין לה כל אפשרות להיעזר בנקודות האחיזה הידועות: לא במונולוג פנימי ולא בדיאלוג עם החוץ. במרחב זה קורס "כל מה שמבקש להיות אחדותי: השפה. המשמעות. הצורה," אך עם זאת, בתוך ובד בבד עם הקריסה, כל מה שמפוצל מתמזג לאחדות אחרת. נלסון כותבת: "עקר להאשים את הרשת בכך שיש לה חורים."

הספר הזה מנסה (ככל שאפשר. אם בכלל אפשר) לגעת בפער הזה, בחורים. הכתיבה היא מהלך פרדוקסלי לא רק משום שאת מה שלא מתקיים בשפה אי אפשר לספר בשפה, אלא גם משום שמצד אחד האישה הכותבת המתקיימת במרחב הזה אינה ישות אונטולוגית ממשית הניתנת לתפיסה, אבל מצד שני טקסט הוא אובייקט שקיים בעולם. שיר, רעיון או צירוף מילים הם משהו שניתן לאחיזה, לחזרה, לעיבוד, שלא לדבר על האופן שבו הבדיון הופך למציאות ברגע המפגש שלו עם הקורא. הקשר בין הישות החמקמקה (הדמיון? התודעה? הנפש? השפה?) ובין האובייקט האומנותי — הוא קשר לוהב. להתבונן בו זה כמו להסתכל היישר לתוך האש. בכלל לא בטוח שכדאי.
אבל מה בכל זאת אפשר להגיד על הכתיבה עצמה? מה נשאר אם הטקסט שולי, אם הכותבת שולית, אם הנפש שולית? אולי רק הכתיבה עצמה בעצם התרחשותה, התהוות המחשבה שלי עכשיו, תוך כדי השאלות, הפחד, הייאוש, ההתענגות. נשאר "הרגע הלא מוגדר של ההיקסמות", כמו שקורא לו בלאנשו.
יש משהו מפתה בהישארות ברגע הזה. כמו ציפה על בועת סבון. אני יודעת שזה לא מספיק לי. אני יודעת שעבורי יש משמעות לנפש גם ברגע הלא מוגדר. אני מוכנה לצוף לרגע על בועת ההיקסמות, אני יודעת שהיא מחזיקה משהו, משהו חשוב, אבל אני ממשיכה לחפש עוד נקודות אחיזה, כי אני יודעת, מתוך הכאב הפנימי שלי אני יודעת, שההיקסמות הלא מוגדרת היא אבן יסוד במהלך שנקרא "כתיבה של ספר", אבל (בשבילי) היא לא הכל, היא לא יכולה להיות הכול.
כי אני מחפשת, תמיד, את המכלול, את השלם, את הבית עצמו. הכתיבה היא בית במובן שהיא עושה סדר בכאוס, וזהו תהליך אין־סופי של פירוק והרכבה. הכתיבה הזאת, של הספר הזה, שמבקשת להיות התבוננות אמיתית גם בפירוק וגם בהרכבה — יש בה משהו שאוסף, שמרגיע, כמו לחזור לנקודת ההתחלה.

"כמו משאלה של אף אחד" / מירי רוזובסקי. 158 עמודים. הוצאת שתים.