אינני יודעת באיזה עולם נחשבים שמלת הקיץ האדומה והמנוקדת והסרט שלראשה של שרון חזיז בפתיח של "משהו ללבוש" - תוכנית האופנה החדשה בהנחייתה - לאופנתיים, זולת אולי עולם סרטי הארוטיקה הקלה האיטלקיים, שאוהבים לפרסם בערוץ הום-סינמה עם "ממבו איטליאנו" ברקע. ההחלטה לבחור בשרון חזיז להנחות תוכנית בענייני אופנה היא בכלל די תמוהה, שהרי חזיז מעולם לא נחשבה לפורצת דרך אופנתית משום סוג שהוא. נכון שהיא יפה וחטובה מספיק כדי להנעים את זמן הצופים בזמן שהם בוהים בה מודדת בגדים מסוגים שונים במהלך התוכנית, אבל אם זה הקטע, תרשו לי להתגעגע בערגה לתוכנית ההיא בה המצלמות עקבו אחר יעל בר-זוהר במשך יום שופינג שלם ברחובות לונדון. המראה של יעלי בבגדי וינטג' מקמדן מרקט או בבגדי קלאבינג מ"סייבר דוג" היה כה מרתק ועוצר נשימה, שהיה אפשר לסלוח לה אפילו על זה שהיא אמרה Oh Behave בכל פעם שהיא מדדה בגד שהזכיר לה את אוסטין פאוורס. אם לחדד את הנקודה לראות את שרון חזיז מחליפה בגדים זאת חוויה נעימה, אך בפירוש לא מהממת חושים. ושוב עולה השאלה, מדוע בחרו דווקא בה כדי להנחות את התוכנית הזאת.
התשובה, מסתבר, טמונה בעובדה ש"משהו ללבוש" לא מסתפקת בהיותה תוכנית אופנה, אלא שואפת להיות ואני מצטטת "תוכנית אופנה דוקומנטרית". על פי תפישה זו, אכן קשה להצביע על בחורה נחמדה ולבבית בעלת יופי ישראלי חם שמתאימה יותר לצאת לרחובות, להתחבר לעם ולפשפש בטרנדים השונים אשר מרכיבים את החברה הישראלית. משפתרנו תעלומה זו, הבה נביט בפרק הראשון של התוכנית, בו טועמת חזיז מגוון רחב של אופנות מתחום בגדי הריקוד (בעתיד היא תעשה את אותו הדבר לאופנת חתונות, אופנה רוחנית, בגדי עבודה, סקס, גברים, ילדים וכו'). במשך יום קניות אינטנסיבי, בו היא קונה לא רק בגדים, אלא גם לימונענע בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב וחצי מנה פלאפל בדוכן בדיזנגוף, פוגשת שרון רקדנים מסוגים שונים ומבררת איתם כמה סוגיות חשובות. ואלה הממצאים:
מדוע מתלבשים ברייקדאנסרים כברייקדאנסרים? מכיוון שהם ברייקדאנסרים. מדוע מתלבשות רקדניות בטן כרדקניות בטן? מכיוון שהן רקדניות בטן. ומדוע מתלבש רקדן הסלסה כרקדן סלסה? מכיוון שהוא רקדן סלסה כמובן! לתובנות אלה, ואלה בלבד, מגיעה חזיז בתום התחקיר. שאלותיה נעות בין ז'אנר ה"מדוע אתה לובש את מה שאתה לובש?", המופנה לאנשים שבאמת שאין להם תשובות טובות יותר מאלה שהם ענו (נקודות בונוס מגיעות למי שהוסיף "כי זה סקסי" או "כי זה נוח") ובין ז'אנר ה"מתי התחלת ללבוש את מה שאתה לובש?", שכמצופה לא מניב תוצאות טובות בהרבה. ולא שאין דברים מעניינים שניתן לומר על אופנה, במיוחד אם חודרים לתת-תרבויות מרתקות כפי שהיא עשתה בפרק המדובר. אבל למה לטרוח אם אפשר להסתפק ב"שיואו, איך אפשר לרקוד על עקבים כל כך גבוהים?" או "השמלה הסגולה והמתנפנפת הזאת מזעזעת!".
במהלך התוכנית צצים מסכי פופ-אפ אינפורמטיביים בתחתית המסך, בעזרתם שולחת שרון את צופי התוכנית לקניות בשלל מקומות, ביניהם חנות בגדי ההיפ-הופ של צ'ולו עמוסת המותגים, הבוטיק של המעצבת גלית לוי וסניף של קוקאי. היא אמנם שולחת אותנו גם לשוק הפשפשים, אבל רק אם אנחנו בקטע של לקשור צעיפים אקזוטיים על המותן.
לא נותר אלא לקוות שטלעד משלמים לחזיז מספיק כדי שתוכל להרשות לעצמה לרכוש זוג עקבי סטילטו ושמלת ערב מהממת בסטייל אוריינטלי עליהם היא ממליצה בתוכניתה, ומנגד לשבח את נועה אברבנל שעושה את מדור האופנה המצוין ב"עכבר העיר", שאמנם מגלה לציבור הרחב יותר מדי סודות, אבל מבינה את הערך האופנתי, האידיאולוגי והכלכלי שבחנויות שני שקל, בזארים מצ'וקמקים, שווקים, מחסני יד שנייה של ויצ"ו ושאר מוקדים בהם גם צריך לשמור על יצירתיות וגם לא צריך להוציא מאות שקלים בשביל שסנדרה רינגלר תחשוב שזה מה-זה מהמם.
* "משהו ללבוש" משודרת בערוץ 2 ביום ראשון בשעה 21:55
לא במודה
11.5.2003 / 9:47