אבות אכלו בוסר

באיזו גסות מנעה כבוד שרת החינוך לימור לבנת את פרס ישראל מהאמן משה גרשוני, בשם איזו ממלכתיות מטומטמת. בלי בכלל למצמץ, לימור לבנת מסמנת וחותכת מי ראוי ומי לא לחלוקת כבוד ציבורית (האם חיוך של סוס ולחיצת יד חמה בנוסח טרטקובר היתה מספקת אותה?), ואילו גרשוני, חתיכת הומו שמאלני עם פה גדול, נדחק מחוץ לדפי ההיסטוריה הלאומיים. אולי כשמצנע יעלה לשלטון, הוא יזכה לכבוד המגיע לו. אך אל מלא נקמות הוא לנו – הנה בסוף השבוע האחרון התפרסם בעיתון "העיר" ראיון מקיף עם בנה של כבוד השרה, יאיר הניג-לבנת, בן 16 השואף להיות דוגמן צמרת. במדור הרכילות של "סופשבוע" של "מעריב" הוא אף צולם כשהוא חופן את שדיה של צעירונת. בחור בהחלט פוטוגני, אם כי לא ממש דודי בלסר.

לטובת אלו שלא גרים באזור גוש דן, אני מביא כאן כמה ציטטות מענגות מהראיון ב"העיר", בו דופק הנ"ל פוזות מלבורו-לייט ושיק צפונבוני בגופיה: "אני ליכודניק כבד... אני מצטער שרבין נפטר והכל, אבל אני מאוד לא אהבתי את הדעות של רבין וכל המערכניקים, אהוד ברק וכל אלה. ולא יודע, כשיש פגישות עם ערבים, למשל, אני אף פעם לא מתקרב לזה. אני מבחינתי, הערבים, המקום שלהם לא בארץ. צריך להכניס לראש של המערכניקים שאין עם מי לדבר. כאילו, אפשר לעשות איתם אלף שלומים, אלף הסכמים, ואפשר לדבר לקירות. זה ערבי מבחינתי, כמו הקיר הזה פה. אין על מה לדבר עם ערבי. הפתרון הוא לא ללכת לקראת הערבים. להחזיק אותם קשה ולהחזיק את המדינה בשבילנו. לא לוותר להם, לא לתת להם, צריך לתת להם בראש, צריך לפרק להם את הצורה".

ועוד קצת: "אני אוהב להיות די.ג'יי, יש לי גם כינוי די.ג'יי אוליב, על שם אשתו של פופאי. ישבתי פעם בחדר וחשבתי על שם לדי.ג'יי, אז היה לי מדבקה של פופאי על התיק וככה בא לי הרעיון. אני מתקלט קצת במועדונים ובמסיבות ואני אוהב דוגמנות, עיצוב אופנה, ציור אופנה. אני חולה על סרטים, אני חולה על ניתוח סרטים. פעם רציתי להיות מפיק או במאי, משהו שקשור לקולנוע... אני לא אוהב ספרים. אני לא מצליח להפעיל את הדימיון כל כך... בסרט 'טיטאניק' לא בכיתי. סתם לא משהו. סרט יפה, אבל לא כאילו מבחינת העצב". וכשנשאל לגילה של מדינת ישראל הוא עונה: "חמישים ו... שלוש? ארבע? משהו כזה".

פשוט ואולי קצת קטנוני להיטפל לציטוטיו של יאיר הצעיר, אבל אם מתעלמים מהבלי הטיפש עשרה האופייניים לנער שגדל בסביבה מערבית מיוחסת, מוגנת וחומרנית (ולא כאן הוא המקום לשפוט את עולמו הרוחני של הנער), הרי שמעל כתבת הדיוקן הזו בהחלט מתנוסס דגל אדום בכל הנוגע למדיניותה של השרה לבנת במשרד החינוך ובמסדרונות בית הנבחרים. כמי שייסדה מחדש מקצוע בשם "מורשת ישראל", דרשה שדגל ישראל יתנוסס בכל כיתה והפנתה מיליוני שקלים לבתי ספר בהתנחלויות שבאים, באופן טבעי, על חשבונם של שיעורים זניחים כגון שיעורי אזרחות ודמוקרטיה, משרד החינוך של לבנת מעודד למראית עין של חינוך לאומני בימים של עימות מתמשך.

ומכיוון שאבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהנה והתפוח לא נופל רחוק מהעץ – כל הדברים היהודיים הללו שבהם אנו כל כך מאמינים – הרי שהראיון שנתן בנה יאיר מעיד על כך שלא זו בלבד שמלאכת החינוך הלאומית של לבנת נכשלה במקום הקרוב לה ביותר ("וואלה? חמישים וחמש כבר?"), אלא שאותו יאיר הניג-לבנת הוא תוצר מוזר של מערכת החינוך הזאת: הוא אינו מצליח למקם את ישראל במרחב ההיסטורי, אבל יודע שהערבים זה כמו קיר; ילדון אם.טי.וי קלאסי ועבד נרצע של תעשיית החלומות והדימויים שלה שרוצה להתגייס לסיירת מטכ"ל, אבל בהחלט יהיה מוכן להסתפק בפלוגות עדי ברקן במקום. האם זהו היהודי הצעיר והמלא ערכים כרימון שלימור לבנת מנסה לטפח לתפארת המדינה? כנראה שלא. זהו בדיוק השילוב הבלתי נסבל הזה בין מטריאליזם ואינדיבידואליזם של דוגמניות-על לבין תחושת האדנות הקיצונית, הלא אידיאולוגית כלל וכלל, שמטפחים לעצמם ילדים עשירים ומפונקים דוגמת יאיר הניג-לבנת.

חסר עמוד שדרה מוסרי במלוא מובן המילה ובעל חסך חמור בתודעת אנדרדוג (בכל זאת, הבן של לימור), יאירי הוא הקונצנזוס, התמצית הרוחנית של הישראלי הצעיר והמודרני שלבנת מבשלת לנו במוסדות החינוך הממלכתיים: הוא יהיה דוגמן מצליח, יתגייס לצנחנים ויפרק את הצורה לערבים (שלושה תנאים המספיקים כדי להפוך אותו לאזרח פרודוקטיבי). אמא שלו תמשיך לרמוס כל גילוי של ישראליות אנושית, ביקורתית, נורמלית. ביחד הם יבנו כאן אחלה ישראל שבה משה גרשוני אולי לא מקבל את פרס ישראל, אבל די.ג'יי אוליב הוא דוגמן הבית של העתיד שלנו.