הפנים מטושטשות, אך למרות הטשטוש אפשר כמעט להרגיש איך העיניים מרצדות. שפת הגוף אינה נינוחה, כאילו הדובר עצמו מתקשה לשמוע את קולו מגולל את הסיפור, המבוכה גדולה - לא רק אצל המספר, ששמו מצטמצם תמיד לאות תחילית, אלא אפילו אצל המראיין, שנדמה היה לו ששמע כבר הכל.
כך זה מתנהל עד שלאט לאט חש הצופה איך הבושה של האיש הלא צעיר והלא מאוד רהוט עוברת בהדרגה אלינו, אל כולנו.
"כמה אתה אוהב אותנו מאחד עד עשר?" כך נשאל, לטענתו, העובד שעבר לכאורה מסכת של התעללות והתעמרות מידי אשת ראש הממשלה, בטרם נקלט במעון.
"מיליון" השיב בתמימות של מי שהיה נדמה לו, באותו הרגע, שהשיג את ג'וב חייו: עבודה עבור האיש שאותו הוא מעריץ, בנימין נתניהו.
לפני שגם הטור הזה, שעניינו החשיפה של עיתונאי חדשות 12, עמרי מניב, יהפוך (ברוח הימים האלה, אולי מוטב לומר "רוח השנים האלה") ל"כן-ביבי, לא-ביבי", יובהר כאן מיד שאפשר בהחלט שגם אם כל הטענות שהושמעו בתחקיר נכונות, נתניהו הוא עדיין בחירה לגיטימית לראשות הממשלה.
כלומר, גם אם - נניח לרגע לצורך הדיון, הגברת נתניהו היא מתעמרת-סדרתית בעובדים, שלכולם יש את אותו פרופיל, אין זה אמור לגרוע ממעלותיו (בהנחה שיש כאלה) של בעלה בהשוואה לגדי איזנקוט למשל או נפתלי בנט.
שוב חוזר הניגון
משהובררה הנקודה הזאת, יש בכל זאת לסייג ולומר שמי שהדברים מתנהלים כך, לכאורה, מתחת לעיניו הפקוחות אך אינו נוקט בכל צעד כדי להפסיק את ההתעללות, הופך מניה וביה לשותף לה - ולו אך מתוך ההשלמה, שמאפשרת את המקרה הבא.
סיפורו של המתלונן נשמע מופרך בתחילה - כלומר, אפשר שהרגלי הניקיון של המכונה "הגברת" הם קפדניים, אפילו קיצוניים. אפשר גם שהיא נוחה לכעוס ולהתפרץ. מי לא מכיר אנשים כאלה בסביבתו?
רק שחלק מהאפיזודות שמתוארות על ידי מי שעבר לכאורה את ההתעמרות (ונוסיף: הפעם) נשמעות על גבול ההזיה.
הזוי ועם זאת מוכר. כלומר - כצופה בתחקיר, הייתי ממליץ אולי על שליחת המתלונן לאבחון פסיכיאטרי, אלמלא משהו במילים ובמנגינה היה נשמע לי מוכר. או אז נזכרים ששמענו את אותו הסיפור, בניואנסים קלים בלבד, פעם מהמבשלת, פעם מהמנקה, פעם מהאומנת, פעם מהנהג - וכך הלאה.
לכל העדויות האלה עלילה דומה ובמרכז כולן עומדת אותה דמות. תיאורטית אפשר שהכל עלילה (הגם שהיו כבר מקרים שהוכרעו בבית המשפט), מעשית זה לא סביר שבכל פעם יעלה מחדש סיפור שקווי המתאר שלו כמעט זהים לסיפור הקודם.
זה מתחיל בקבלה של העובד או העובדת לעבודה אצל משפחה שהם מעריצים, נמשך בנזיפות, גערות, השפלות וצרחות לכאורה, בכולן מעמידה הנוזפת את הננזפים בעמדה נחותה. אלה מצדם סופגים וסופגים, עד שאינם יכולים עוד לשתוק.
מוזר שאלה תמיד אנשים ממוצא מזרחי. בחלק מהמקרים חסרי השכלה, לא כל שכן מעמד שיאפשר להם לענות לגברת. ניחא לו הייתה מתזזת את ראש הסגל, מפרפרת מנהל כזה או אחר, אבל אלה תמיד האנשים שמגירים למענה זיעה, לא לתוך חליפות וחולצות צווארון מעונבות אלא לתוך סינרים, חלוקים ובגדי עבודה.
כאן גם מגיעה ההערה העיקרית לתחקיר ששודר אמש: עם קצת מאמץ אפשר היה לנבור בארכיון ולמצוא לפחות עוד חמישה מקרים שבהם צצו ועלו סיפורים זהים כמעט לחלוטין. אלה לכאורה לא רלוונטיים לבחינת המקרה הנוכחי, אבל היו עדות נאמנה לקיומו של דפוס קבוע, לכאורה, במעונות ראש הממשלה.
ראה הכל ושתק?
על פי העדות שהביא מניב אמש לאולפן "חדשות סוף השבוע" (דנה ויס), ראש הממשלה עצמו, שמעולם לא היה מעורב בהתעמרות-לכאורה, ראה הפעם הכל, ניסה פה ושם להתערב למען העובד, לפייס, להרגיע, אך נכנע למזגה הרע של הגברת. כלומר, נכון שזו אינה עדות נגדו, אבל אם אכן כך היה, אפשר להקיש מזה בכל זאת משהו על אופיו.
אפשר היה לבטל את הדברים לו לא הייתה מתקיימת כל מסכת ההשפלות הזאת במעון רשמי שנמצא במימון מלא של מדינת ישראל, כלומר - מכיסנו.
אפשר גם היה להניח לדמות המתעללת-לכאורה, לו לא הייתה זו מתעקשת להיות מעורבת גם בענייני העם והמדינה, מייעוץ לבעלה (לגיטימי כשלעצמו) ועד ראיונות "אלטרנטיביים" למועמדים לתפקידי מפתח.
כלומר, הגענו לשלב שהבושה מתגלגלת לפתחנו: יש בית בישראל שבו מושפלים לכאורה אנשים חסרי כל כוח, מנוצלים לכאורה עד כדי פגיעה בבריאותם - וכשהם אוזרים אומץ להתלונן, הם מגלים שכל הסגל הנאמן שאיפשר, לפעמים אף טייח, את הגיהינום הזה, מתגייס עתה כדי לציירם כסחטנים, לא שפויים, מתומרנים בידי יריבים פוליטיים ועוד.
כל זה, קוראים נכבדים, מתקיים מתחת לאפינו, על חשבוננו - ולפיכך ראוי אולי שיתחיל להיות גם על מצפוננו. אחרת איננו טובים יותר מכל אלה שראו, שתקו, אפשרו, כיסו וטייחו. כלומר, זכותו של מי שירצה לחשוב שנתניהו הוא ברכה גדולה לעם ישראל - ואם הוא חושב כך, הרי שחובתו האזרחית היא גם לבחור בו, רק שאת הנעשה לכאורה במעונותיו של האיש, חובה על כולנו להפסיק.