תוכנית הטלוויזיה "בנזאי" היא הרעיון השיווקי הכי מבריק שיכול להיות: מפיקים מערביים עושים תוכנית בה יפנים משפילים מערביים, ומוכרים אותה אחר כך בחזרה למערביים באריזה של ביזאריות יפנית מעוצבת לפי מיטב המסורת של ארץ השמש העולה. הצופים הסאדו-מזוכיסטים של "בנזאי" נהנים בכמה רמות: קודם כל, הם רואים את היפנים מתעללים בבני דמותם המערביים. שנית, הם רואים אותם עושים לחיות את כל מה שתמיד חלמו אבל לא העיזו. שלישית, הם משתתפים בעצמם בהתעללות על ידי הימורים. חוץ מזה, הם נהנים הנאה פרוורטית מהצצה אל האופי היפני המעוות, זה שמשלב בטבעיות כל כך לא נתפסת אסתטיקה של סושי ומינימליזם זן-בודהיסטי עם אכזריות וגסות שמשתרעת מהצבא של הקיסר דרך קוזו אוקמוטו ועד לפורנוגרפיה שמגדירה מחדש את הביזאר. אבל בסופו של דבר, אחרי שמנקים את כל הגועל נפש מהמסך, מגלים שהדבר העיקרי ש"בנזאי" מוכרת זה דעות קדומות.
אף אחד לא יוצא טוב ב"בנזאי", וזה הדבר הכי מוצלח בה. נראה כאילו מי שעשה אותה מיפ?ה את כל מוסכמות הפוליטקלי קורקט כדי לשבור אותן אחת אחת, וככה יצר תמונת ראי שהיא בעצם פוליטיקלי קורקט מסוג חדש והרבה יותר מגניב. "מר לחיצות ידיים", למשל, הוא תשובה יפנית מעולה לפולחן הסלבריטיז של "היי גיא". כך גם "גברת שאלה אחת", שכאילו מראיינת כל מיני אנשים שאיכשהו עונים על קריטריונים של סלב?יות ואז נשארת לעמוד מולם בשתיקה. אבל אלו שטיקים שאם היית מחליף את הקריין היפני ביגאל שילון ואת לוחץ הידיים ביצפאן, היו נכנסים בקלות לפריים טיים של ערוץ 2. גם הימורים כמו "לאיזה גבר יש זין 22 ס"מ" כבר זכו לגירסאות כיסוי מקומיות, ואם עוד לא קשרו אשה בסלוטייפ לכיסא, כשהיא לובשת כתונת לילה מפתה, אז זה בטח יקרה בקרוב.
בעצם, הקיצוניות של "בנזאי" נבנית בעיקר על האריזה עריכה נוירוטית, קריינים נוירוטים וקטעי קישור שמשלבים גרפיקת לואו-טק של טלפונים סלולריים עם קריאות קרב של איש נוירוטי ועל פינות כמו "ניסוי מדעי בחיות" שבאמת מאתגרות את גבולות המוסר. עכשיו, אני יודע שזה עלול להישמע קצת שמרני ולא פוסט מודרני, אבל אני לא חושב שיש סיבה לקחת ג'וק ולהכניס אותו למיקרו רק כי זה מצחיק לראות אותו מתפוצץ. כנ"ל בכל הנוגע להטמנת טלפונים סלולריים בתוך מערכת הרבייה של פרות, וגם בעניין הפרחת תרנגולות באוויר עם בלוני הליום. כמו שהימורים בקרב תרנגולים הם אסורים, ככה צריך להיות גם לגבי הימורי החיות של "בנזאי". וזה דווקא בגלל שכמו קרבות תרנגולים יש משהו כל כך מפתה בהתעללות הזאת.
במיטבה, "בנזאי" היא בעצם סנאף-לייט. וכמו שלסרטי סנאף יש כוח פיתוי שאי אפשר להתכחש לו, ככה גם ל"בנזאי". להבדיל מסנאף אמיתי, וחוץ מקטעי ההתעללות בחיות, "בנזאי" במיטבה לא באמת מזיקה ולפעמים אפילו כייפית. העניין הוא שהרבה פעמים היא לא במיטבה וכל הצעקות של הקריינים נשארות עטיפה למשהו לא מצחיק ולא מגניב. הדבר היחיד שנשאר לעשות זה לצחוק על היפנים, שהם כאלה משונים שהם חושבים שלמדוד כמה זמן לוקח לנהגי אוטובוס לשנות את תצוגת מספר הקו זה מצחיק. ומכיוון שזו לא באמת תוכנית יפנית, אז אפילו זה לא נשאר.
ב"בנזאי" המערביים צוחקים על היפנים שצוחקים על המערביים שחושבים שהם צוחקים על היפנים בחזרה. הדרך שבה היפנים מתנהלים ב"בנזאי" הופכת אותם לקריקטורה של הדימוי הכי מוקצן שיש ליפן במערב: סוטים, אכזריים, משהו אחר לגמרי. אבל כאמור, מה שהצופים רואים זו בעצם המצאה של יוצרי התוכנית. "בנזאי" לא באמת יוצרת פוליטיקלי קורקט חדש. "בנזאי" היא מוצר צריכה שאחד החומרים העיקריים בו הוא פער תרבותי, והיא מתבססת בדיוק על המוסכמות הישנות כדי למכור את עצמה. ככה שעם כל שבירת הטאבו וחוסר הגבולות של התוכנית, היא בעצם מקדמת ומשמרת דעות קדומות. ברוב המקרים, "בנזאי" היא בדיוק זה: דעות קדומות שעכשיו יש להן גם תוכנית טלוויזיה.
* "בנזאי" משודרת בערוץ יס פלוס ביום ראשון בשעה 22:35
איש עם אוטו
11.5.2003 / 13:24