תשע שנים חלפו מאז "מתוק בחשיכה", האלבום הקודם של איפה הילד, תקופה שבה להקת הרוק הוותיקה, החשובה והמוערכת חוותה שיאי הצלחה שרק הלכו והתגברו. ככל שהעולם שמסביבם נהיה יותר ויותר כאוטי. מגפת קורונה, חמש מערכות בחירות, מחאה נגד הממשלה, טבח, חטופים, מלחמה ארוכה, ובזמן הזה אצל איפה הילד סיבובי הופעות ארוכים בכל הארץ, כולל סיבוב מפואר של 30 שנה לאלבום "זמן סוכר", חימום לגאנז נ' רוזס בפארק הירקון, הופעות ראשונות באמפי קיסריה ועל פסגת מצדה ומקומות גדולים כמו אמפי ראשון לציון והאנגר 11.
הצלחה שלאורך זמן משקלה הסגולי עולה על המפץ שחוו לזמן קצר כלהקה צעירה ואופנתית בשנות התשעים. ובשונה משנות התשעים, אז אסון ערד ורצח רבין כיבו את מדורת הרוקנ'רול, נדמה שבעשור הנוכחי הדרישה של הקהל אליו עולה, כלל שהמציאות נהיית קשה יותר.
על הרקע הזה מגיע "אמבולנס שירים", האלבום השביעי של איפה הילד, שמדגים כמה רוקנ'רול יכול להיות יפה ומרגש ככל שהוא עוצמתי, אותנטי, נוקב ומחאתי.
האלבום נכתב ונוצר במהלך המלחמה, וכיאה לרוקרים שהם, מספר את הסיפור שלהם בתוכה מהזווית שלהם. למשל, שיר הנושא "אמבולנס שירים" (מילים, לחן ושירה: חמי רודנר) מתאר את נסיעות הלהקה להופעות עבור ניצולי טבח 7 באוקטובר והמפונים בבתי המלון. ההופעות נפרסו מים המלח ועד הצפון, בתקופה שבה אמנים גוייסו לעשרות הופעות בהתנדבות, כשכל מה שנשאר לאודים המוצלים מוכי ההלם הם המילים של השירים כ"תפילה ללב ישראלי".
תפילה מזווית אחרת מגיעה ב"נגמרו המילים" שכתב, הלחין ושר הגיטריסט אופיר בר-עמי, שחזר בתשובה, ומדבר על כאב עצום וקושי באמונה בעקבות אסון הטבח. "כל הצער שבעולם, זרוק אותו רחוק עמוק לתוך הים", הוא מבקש מבורא עולם. בר-עמי אחראי גם לשיר המחאה והתקווה "רופא נשמות", שנפתח בשורה: "אם תשאלו לשלום האומה, נפלה חלושה מול שוקת שבורה". בשני השירים שיצר ושר באלבום מראה בר-עמי איך אפשר להעביר מסרים חדים ברוק שהוא קצבי, נוכח ומלא בגיטרות טובות, אבל לא קשוח מדי או טורדני.
המחאה מככבת כמובן גם בשיר של רודנר, "נחגוג ומגוג", שיצא כסינגל לפני כמעט שנתיים, בלב תקופת ההפגנות לשחרור החטופים. הפזמון עם משחק המילים על "נחגוג" ו"גוג ומגוג" מצליח לסחוף, ושורה כמו "בחוץ ובפנים מלחמה על הבית, היונה על המנגל עם ענף של זית, עד שיעלה עשן לבן שחור במנהרות", מצמררת ממש.
מחאה קשה אף יותר מביע הגיטריסט אסף שריג בבלדה "נקי", שמדברת על אימה, אשמה ובושה, ומסתיימת במסקנה של ירידה מהארץ: "מוקף בהריסות המדינה, דם, יאוש, שנאה, חוזרים אל הגולה, אין מה לעשות כשאין תקווה". כשהתרופה מגיעה בבריחה לסמים ושינה, שבה אתה יכול לחלום שאתה ילד חופשי מעול הכאב.
ב"שלום עם עצמי", שיצא כסינגל לפני שנתיים וחצי, אותו רודנר כתב, שריג הלחין, ושניהם שרים, שריג שר את הבתים הכואבים והמחאתיים ("בחדשות קוראים שמות, אנחנו כמו פיונים עלובים, שנופלים, וקולנו לא נשמע"), ורודנר שר את פזמוני התקווה על לעשות שלום בתוכנו. בניגוד לפוליטיקאים, שמדברים במסרים מחודדים, איפה הילד מקפידים על מורכבות.
אסף שריג אחראי באלבום לשלושה שירים, ועוד אחד עם רודנר. אופיר בר-עמי אחראי כאמור לשניים, מה שהופך את "אמבולנס שירים" לאלבום הכי "דמוקרטי" של איפה הילד מבחינת החלוקה בין שלושת היוצרים והמבצעים בלהקה. שריג מצטיין כבר ב"בדרך אל הכפר", שיר חשוף ששואל שאלות על מהות החיים, וממנף וחוגג את הקיום האנושי והתקווה באמצעות התפרצות רוקנ'רולית, בדמות שלושה פזמונים מנצחים, כשביניהם סי פארט וסולו גיטרה קצר.
אני שומע שירים של שריג כבר עשרות שנים, וזה כנראה השיר הכי טוב בקריירה שלו, עם איכות שעולה על הפופולריות והמיתולוגיה של "מסיבת התה של עליזה". הזמן שאוזל ממשיך להטריד את שריג ב"לאט לאט", והוא מבכה על "מלחמות בחורף ובקיץ, אין עונות מעבר, כבר שכחתי איך היינו כאן לפני, מי זוכר".
אפשר להגדיר את "אמבולנס שירים" כאלבום מחאה או תגובה למלחמה, אבל כמו שלום חנוך לפניו, גם חמי רודנר מבין שבתוך המחאה ("בתוך כל החרא", קרא לזה חנוך) חייבת להתקיים גם אהבה, כי היא בסוף הדבר החשוב.
האלבום נפתח עם "שיר אהבה" הקצבי, שרודנר כתב לזוגתו בשנים האחרונות. יש לו לא מעט שירי אהבה בקריירה. רובם בלדות, ו"שיר אהבה", שהוא רוקיסטי וכאמור קצבי (כמו "שיר לאוהבים" מ"מתוק בחשכה"), הוא אחד היפים שבהם.
עם פזמון שמצליח להיות גם קליט, מפתה, ועשיר הבעה ("אל העמוק אל הנשגב, כמה יכאב ככה נאהב"). לצלילי סולו גיטרה שעושה את העבודה. שיר אהבה גם סוגר את האלבום, "נ.ב.", שרודנר מביא אליו את המתיקות הרומנטית שהוא מתמחה בה, ושהולכת אתו עוד מימי "גאולה", "סוד הדברים הפשוטים" ו"הברית שצריך לחדש". זה שיר קיטשי, אבל גם קיטש צריך לדעת לעשות.
ואם כבר אהבה, בתוך כל שירי המחאה, השיר היפה באלבום הוא "באת לתת אהבה", שרודנר חתום על מילותיו עם יולי מילר. זה שיר שעושה חשבון נפש של רוקר ותיק על הדרך שלו בעולם המוזיקה ("היית בטופ, היית בפופ... לשם מה התכנסנו בכלל").
בסוף, בשורה התחתונה, ככל שהוא מהמם ופגום, כשהגיטרה מחוברת והאש בוערת, מה שהוא בא לתת זו אהבה. אם רוצים, הגרסה של רודנר לרעיונות שמאחורי "My Way" של אנקה וסינטרה בשילוב "The End" של הביטלס. על הלחן של "באת לתת אהבה" חתום יחד עם רודנר איתי צוק, שגם הפיק מוזיקלית את האלבום, שותף לעיבודים עם חברי הלהקה (וגם הפיק את האלבום "יהומה" של רודנר לפני שבע שנים) ובסך הכל עושה כאן עבודה טובה.
האם "אמבולנס שירים" הוא מסוג האלבומים המאוחרים שלהקות ותיקות מוציאות, כדי להתבטא בשירים חדשים, אבל לא יהיו לו חיים מעבר לסטרימיניג של המעריצים הכבדים ואולי קצת ברדיו (כמו, למשל, "מתים שרים הולכים" של משינה), או שאולי לפחות שיר אחד ממנו ייכנס לפלייליסט הצפוף של טור ההופעות הבלתי נגמר של הרודנרים, כמו שקרה ל"היא אוהבת" מ"מתוק בחשיכה"? מוקדם לדעת. כך או אחרת, זה אלבום שכל מי שאוהב רוק ישראלי ומאמין עדיין בשירי מחאה ואהבה, צריך להאזין לו.