בשעה טובה ומייגעת הגענו למעמד ההחלטות בספרד. מונטאז' קל של רומנטיקה מזוייפת על רקע טבע מלבלב, זכרונות מרגשים מתחילת הדרך, נבואות מרות שהתגשמו ותומר אחד שהתאהב בדיוק ביום האחרון למסע. אני לא אמרתי כלום. רק אומרת.
אנחנו פוגשים אותם ביום השני ל"ריטריט" (ריטריט כמו לילה במיון, חיימי), וכבר הספיקו לסחוט אותם רגשית טוב-טוב. מה זה לסחוט, מסחטת נינג'ה הם עברו שם. שחזורים טראומטיים עם הקרנות מהחופות, מעגל ציורים, טיפול באמנות, רייקי - מה לא תמצאו שם, בגן כלנית. בחיי, אני כל כך מזדהה הפעם עם התלונות של אביתר עמינדב. אם הייתי גוררת מערכת יחסים כושלת בשביל נופש בספרד, וזה מה שהייתי מקבלת בתמורה - הייתי רותחת. ביורוטריפ בת מצווה שלי לא דחסו כל כך הרבה פעילויות מיותרות ביום אחד.
אבל מה שהכי מדהים, הוא כמה כל זה מצליח להיות עמוס ומשעמם בו זמנית. שום דינמיקה מעניינת לא נולדה מהקרנבל הזה, שום הפתעה. רק רצף נשיקות א-מיניות, תובנות ממוחזרות ועיניים טרוטות מעייפות. ואחרי שכבר מוצה המיצוי של המיצוי, מגיעה כלנית, מזמינה אותם לדמיון מודרך ב"סדנת בחירה". לרגל וידוא הריגת האנרגיות, כלנית בחרה הבוקר בתלבושת תליין.
עכשיו הם מתפצלים לשתי קבוצות, חלק בסדנת הבחירה של כלנית, והנותרים - במעגל שיתוף עם גלעד. בשלב הזה כולנו, המשתתפים והצופים כאחד, כל כך מעורפלים תודעתית, שאפילו לא מזיז לצפות במיצג הריקוד הקולוניאליסטי הזה עם המסכות האינדיאניות. ושאף אחד לא יגיד לי יותר שמדובר באנשי טיפול מקצועיים.
כמה עצב שורר בכל. גם בריקוד של ארי, שכאילו לא די בהשפלה, מקבל עכשיו פידבק מקצועי מלייקי על הפרפורמנס. משם אנו צוללים לנבכי נפשה, וכלנית יורדת לעומק השאלה מדוע לייקי לא הרגישה בנוח במהלך הפעילות. באמת, גדולי הפסיכולוגים לא ידעו לומר.
איזה פלאשבק קשה ללימודי משחק. כל התרגילים האלה שנמשכים שעות, ואף אחד לא מבין מה עושים בהם אבל כולם מעמידים פנים שהם עברו משהו משמעותי. על הצד החיובי, צריך רגע להחמיא לנטע שבאמת, באופן יחסי דפקה עבודת מסכה מטורפת.
הפרומו שלפני הפרסומות מבשר לנו על הסערה שבדרך, אבל נאדה - אנחנו ממשיכים לקבל רק עוד מגרסת הלואו קוסט של סיוטים. אגב, תגידו, איך החליטו מי זכה לשיחה תרבותית עם גלעד ומי לטקס השתלת שדים עם כלנית? כך או כך, שני הפורמטים מיצו את עצמם לפני חצי שעה. עוד מכת גונג אחת, ומישהו יקבל את הגונג הזה בראש שלו. ההפקה הזו מורחת אותנו כאילו אם יתנו לנו מהר מדי נעשה להם גוסטינג.
אממ, כאילו, כלומר, אוקיי, כן
רק לעת ערב, עם תום העינוי הסיני, המשתתפים משוחררים לנהל זה עם זה אינטראקציות אמיתיות. או אז, אומרת נטע, היא מקנאת בסופי ש"נראית רפויה". פתאום כולם רפויים פחות. נגמר הגיבושון של הגרעין היוצר הזה, והמציאות מכה בפניהם כגונג רועם. מחר צריך להגיד כן או "אממ, כאילו, כלומר, אוקיי, כן".
כעבור 40 שנה במדבר, הנה זה קורה: משתתתפים מתיישבים מול מומחים, לתת את הדין. בבקשה, יעל, רק לא לשאול את לייקי איך היה הריטריט. הריטריט היה ונגמר. אנחנו לא מדברים עליו. לייקי מצדה, המרבונה, משתפת שהיא תמיד חוששת להיות משעממת, כמו בטקס הפגאני. הכל בסדר, את לא, זה הפורמט. חוץ מזה, אחותי, לפחד לשעמם מדריך ציפורים, זה באמת אומר דרשני. אבל לא נראה לי שזה באמת העניין מול תומר. זה עניין המשיכה. כל בחורה שלא נמשכים אליה הייתה מאבדת ביטחון.
תומר מצטרף וזו העת של שניהם לעשות אידאליזציה מוחלטת לכל האסון המתגלגל שהוא הקשר שלהם. מבחינתה היה יופי, פאר, נוי והדר למעט "רגעים של ספק". אם היו רגעים של לא-ספק, אני מבקשת שיצביעו עליהם. בתמורה, תומר אוהב את הפרקטיות שלה. אני משתוקקת לשמוע אותו מציע לה כבר ידידות, אבל הנה הוא מצטרף לגזלייט העצמי ומחליט להימשך, לצלילי קאבר "אם תרצי" מהאגדות.
הבאים אחריהם אלה סופי ודור. לדבריו, "אני פעם ראשונה מתמסר לתהליך שאני לא שולט בו". מי אתה, דהאמר? הזדמנות טובה להזכיר את ההצצה לאחור מתחילת הפרק, שבה דור אמר, מסתבר, "אני מקווה להתחיל ולסיים הפעם". בהקשר של מערכות יחסים. משהו בו כל כך בסדר ולא בסדר בו"ז. על כל פנים, לרגל הפינאלה סופי זוכה ממנו סוף סוף ל"אני אוהב אותך" הנכסף, ובאמת, האיש עבר קורס בהוצאת המיץ. נאחל להם אושר, עושר ועגלה של בוגה בו.
הסיכוי היחידי שלנו לקצת קונפליקט בפרק הזה הוא מצד נוי, שאת פניה מקבל פתיח מוזיקלי מ"מלתעות". הציפיה לתגמול הדרמטי מקפיאה את האוויר. פאוזה ארוכה. נוי פותחת בזה שלא עבד עם אביתר. אוקיי, את זה הבנו לבד. היא ממשיכה: יש פער בין מה שביקשה למה שקיבלה בפועל. או! הקרב מתחיל. ואז - - - איי קיד יו נוט - - - המשך יבוא.
כמה חיכיתי למעמד ההחלטות בספרד. תקראו לי נאיבית, כן, שמונה עונות ולא לומדת. אני מרגישה כמו נוי: איפה ההבטחה ואיפה מה שקיבלתי. הכינו אותנו למלחמת שוורים בספרד, במקום זה קיבלנו ארבעים קילו תוספת של אכילת ראס. פי אלף יותר "חתונמי". אם בפרק הבא תהיה עלילה, אני לא בטוחה שנדע איך להתמודד איתה. איך נסכם? כמילותיו של תומר: בכיתי כל הריטריט, מזל ששתיתי הרבה מים.