אז מה נסגר בעניין הסגי נהור?

א' : יש לך שפתיים יפות.
ב' : אני עובד על זה.
א' : איך?
ב' : אני מדבר יפה.
א' : אני אותו דבר רק עם הידיים.
ב' : מה, מדבר עם הידיים?
א' : קרמיקה.
ב' : אהה.
א' : אז יש בינינו דמיון.
ב' : אני נוטה לחשוב שלא.
א' : למה אתה נוטה?
ב' : כדי לייפות את השפה התחתונה.
א' : התכוונתי למה לא?
ב' : כדי לחזק את החיך.
א' : את החיך?
ב' : כן, החיך הוא תשתית לשפה יפה.
א' : "תשתית" זה גם...
ב' : טוב, אני צריך ללכת.
א' : באמת, או כאקט קוסמטי?
ב' : באמת.
א' : להתראות.
(יוסף אל-דרור, "המובן מאליו")

לכתוב על הכתיבה של יוסף אל-דרור זה איכשהו כמו לצלם על צילום, כמו לפסל על פיסול או כמו לצייר על ציור. זה לא רק חורק באוזן ולא מסתדר מבחינה תחבירית, אלא זה על סף הבלתי אפשרי, מדקדק מלמטה את הגבול שבו מילים עוד יכולות להביע במדויק את הרצף המחשבתי. כי אל-דרור לא באמת מתעסק בכתיבה קומית, שנונה ככל שתהיה, אלא בבלשנות מודרנית, דאדאיסטית באופיה. המוטו שהנחה את העשייה שלו עד היום היא עקירת משמעות ממילים ויציקת תוכן אחר, פירוק משפטים והרכבתם מחדש בקונטקסטים נוספים, או בקיצור ולעניין - בדיקת הגבולות הסמנטיים של העברית המדוברת. לכתוב על הכתיבה שלו זה בעצם להפוך פעם אחת יותר מדי את ההפוך על הפוך, להפריז עם הסגי נהור, ולכן אעשה זאת בקצרה.

אל-דרור כבר הגיע לפסגות יצירה גבוהות יותר מ"מוזר", ואולי הבולטת שביניהן הוא המחזה "המובן מאליו" (שיצא בדפוס בהוצאת ידיעות אחרונות), שבמסגרת הטקסט שלו אל-דרור נלחם בחירוף נפש אמיתי נגד הדוגמטיות של השפה, של מילים, נגד המובן מאליו הליטרלי שלהם. מלבד היותו מחזה מצחיק בטירוף, "המובן מאליו" הוא בעיני הקלאסיקה האלטרנטיבית המרתקת ביותר בעברית ששנות התשעים השאירו עימן בישראל, מסמך אמנותי שהקפיץ את לוגיקת הכתיבה ואת היכולת לזיין את שפת הקודש מכל הכיוונים בכמה רמות בבת אחת.

"מחול, אם ייקחו ממנו את המימד הוויזואלי-מוזיקלי שלו, זה בדיוק כמו שירה"
(יוסף אל-דרור, "מוזר")

ועם זאת, ב"מוזר", מחזה יחיד קצר שכתב וביים אל-דרור בהשתתפות גל זייד ורקדנים מקבוצת המחול של נעה דר, הוא זונח את עמדת הבלשן הצעיר ומנסה לתפוס תפקיד הגותי יותר. רוח הנעורים המפרקת פסקה מנשוב. יענו, הבנאדם התמסד. תמצית רעיון המחזה הוא אדם מן היישוב המעלה הרהורים נוגים על אמנות המחול, נוכח רקדנים בפעולה, ועל ההשתקפות שלה בחיים. גל זייד, כהרגלו, מתחבר כמו כפפה ליד לכתיבה ולבימוי של אל-דרור (אם כי מתעורר החשש שהוא הופך להיות שחקן של תפקיד אחד), בטקסט חכם, שלמרות שלפעמים הוא הופך בנאלי ומסרב לסחוב, שוב ניכרת בו הפנומנליות של אל-דרור בבחירת מילים ובקומפוזיציה של רכבות לשוניות מהירות שמגיעות אליהן בסופן באופן שמזכיר פורקן מיני.

לפני "מוזר" מועלית הופעת מחול קצרה בשם "גיד אכילס", גם היא בביצועה של קבוצת נעה דר, אבל בדיוק כאן אני עוצר. נדמה לי שבלכתוב על בלשנות, דאדאיזם, או, ויי זמיר, מחול, מבלי לעסוק בהם אפילו ברמה המינימלית, כבר מגולמת יומרה שלא מוצאת חן בעיני.