ואז הגיעו שתי הדקות שרק למענן היה שווה לסחוב עונה שלמה

אתם הבאים בשערי "רוקדים עם כוכבים" היוואשו מתקווה לצפות בתחרות ריקודים. למה אני מגיש לכם את הביקורת על מה שהיה פעם ריאליטי ריקודים משעשע, ככה אל-דנטה על הבוקר? כי מרוב משימות, ספיישלים, הפתעות ושיגועים, כבר לא רואים שם כמעט מחול.

פעם זו טראומה אישית שכל אחד משתף ומעבד לתנועה, פעם זה אורח קרוב שמסתתר בתוך קופסת הפתעה, פעם זה משהו שקשור לחוויית ה-7 באוקטובר שעברה על כולנו - וכך, כאשר כל ריקוד הוא זיכרון בלתי נמנע, לך תזכור שבמקור הייתה זו תכנית בידור... אתם יודעים - השעה וחצי היחידות ביממה, בין המהדורה המרכזית למישהו עם שרקי, שלא מוקדשות לאקטואליה.

רק שבמקום לספק מפלט מהחדשות ולהיות החלון שפותחים כשאי אפשר לסבול יותר את המחנק, הלכה הבמה של "רוקדים עם כוכבים" וסגרה עלינו. פעם אלה גלי וזיוי ברמן (ברוך פודה שבויים) שבאו ללוות את אחד המתמודדים, פעם זה קטע מחול (של צחי ונינה) שנפתח בדיאלוג מקפיא הדם, מאותו בוקר נורא, בין יובל רפאל המסתתרת מפני המחבלים לאביה.

פעם אחרת זה חבר של צחי מימי "דובדבן" - וגם כאשר 7 באוקטובר לא תלוי כסרט שחור תמידי על זרועם של הרקדנים, מגיח לקדמת הבמה איזה זיכרון של הטרדה מינית מהילדות, הפרעת אכילה, חרם, דימוי גוף מעוות - וכך הלאה: אין חולי, מכאוב או שכול שלא חלחלו אל מה שהיה פעם, במקור, מופע בידור.

תגידו שאלה הם חיינו במקום הזה, אולי - אפילו לא ניכנס לוויכוח על הנחת המוצא הזאת, אבל על דבר אחד אתעקש בכל זאת: תפקידה של תכנית ריאליטי, בטח כזאת שמפגישה בין סלבס לריקודים סלוניים, הוא לבדר ולהרחיק ממני את צרות היום, שבשביל לשקף אותן יש את אילנה דיין.

הבעיה אינה בהצגת המורכבות של הסלב המרקד אלא בהפיכתה לעיקר. אם אל תכניות ריאליטי מסוג אחר, נניח "מאסטר-שף", באים בטענות על שלא רק הטעם מנצח בהן, אלא גם כמות הדמעות שממליחה את המנות, הרי שהעונה הזאת של "רוקדים עם כוכבים" טבעה בהן לגמרי.

הנה לדוגמה המשדר של אמש - ללא הדחה, אבל עם "משימה" שנועדה לשלב כישרון אישי שאינו קשור לריקוד, עם קטע המחול. כל זוג - ויש שישה כאלה שנותרו בתחרות, מקבל משהו כמו שתי דקות על הבמה.

הפחיתו מהזמן הזה את הקטע הנפרד של השירה (שירי מימון), הניסיון לשירה (צחי הלוי), המשהו לא ברור עם לופר (אמיר בנאי) והקפצות הכדור (שרן ייני, שלא ברור מה הוא עדיין עושה בתחרות) - ונשארנו עם משהו כמו שש דקות של מחול נטו מתוך תכנית של 90 דקות...

אז נכון שאמיר בנאי כובש את הלב, שירי מימון מפתיעה בכמות הכישרון האינסופית שלה, שמעלימה פער של יותר מ-20 שנה בינה לבין המתמודדים הצעירים (נתון קריטי כשמדובר במחול), צחי הלוי מעורר קנאה במראה וביכולת התנועה, בפרט בקרב בטטות-כורסה שכמוני - ואפשר להמשיך כך הלאה, כי באופן ביזארי, כשהם כבר "רק" רוקדים, מתבררת העונה הזאת כברוכת כישרון יותר מכל הקודמות שלה.

ואחרי כל אלה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתכנית הזאת התרחקה מרחק שנות אור מהיסוד הכי חשוב שלה: למלא שעה וחצי בגלאם נטו.

לא ניקח מ"רוקדים עם כוכבים" את מה שיש בה: לוסי איוב שמצליחה לנווט בחוכמה ועם חיוך בין הרקדנים המתנשפים ממאמץ לשולחן השופטים רווי האגו.

נפרגן גם לתלבושות הססגוניות - מאלה שמשמות בריקודים ועד לבלינג-בלינג של השופטים, כלומר - קצת אבק כוכבים שמצליח איכשהו לזהור בין משימה מיותרת אחת לשנייה.

דווקא בגלל אלה, עולה באוב דמותו של אסי כהן בתפקיד ג'ורג', הווטרינר מהספארי, שהרדים למוות את הטפיר והתוודה: "הבעיה הייתה במינונים".

אגב כך, עוד משהו שהיה כדאי למנן, הוא את הדבש הניגר משולחן השיפוט שבו כל דבר הוא "מאלף", "מאמם" או "מדאים"...

במיוחד כדאי ללחוש על אזנו של חיים פרשטיין שהמחוות המוגזמות שלו בתום כל ביצוע, הפכו למלכודת דבק שממנה מבקשים הצופים לברוח.

זה בסדר להגזים קצת, אבל גם כאן - יש בעיית מינון קשה, ועל כן תודה לאל על אלי מזרחי שעבר להחזיק בתיק שהיה שייך פעם לדוד דביר, תיק הביקורת המקצועית.

שני קטעים ראויים לציון מהמשדר אמש. הראשון שייך לשרן ייני, אבל קודם כל קצת רקע: שרן היה לאורך כל קריירת המשחק (כדורגל) שלו, אחד החביבים והנבונים. מסוג השחקנים שהם אולי לא הכי מוכשרים על המגרש, אבל מביאים אתם אינטליגנציה ומנהיגות, שגורמות אפילו לאוהדי קבוצות יריבות לחבב אותם.

אלא שגם אחרי שמפרגנים לשרן על מה שהיה ומה שהוא היום, על דבר אחד אין עוררין: הוא לא רקדן. הוא אמנם משתפר, משקיע ומנסה. אבל את מה שיש לאמיר בנאי הצעיר ממנו או לצחי הלוי המבוגר ממנו, לא יהיה לו לעולם. מה כן יש לשרן, מלבד חביבות? קהל נאמן, ככל הנראה של אוהדי מכבי תל אביב, שהולך אתו מהצבעה להצבעה.

לא בכדי הוא חזר בגלגל-הצלה, אחרי שהודח על ידי השופטים כבר בשלב מוקדם (יחסית) של העונה ולא בכדי הוא הצליח לשרוד בתכנית עת הודחו רקדנים טובים ממנו (למשל המדליסטית האולימפית אבישג סומברג).

אתמול קרה לו שוב מה שקורה לו כבר כמה תכניות: הוא השקיע את הנשמה, אבל הצליח להציג רמה בינונית בלבד - והשופטים פרגנו למאמץ, אבל קטלו את הריקוד וזיכו אותו בציונים נמוכים.

כך אירע, שקצת כמו שחקן נסער על הדשא, עם דופק 200, שפולט מילה מיותרת לעבר השופט, ברח לייני משפט של קבלן קולות בפריימריז: "יש לי את הקהל שלי בבית" סינן, רגע לפני שהתעשת ושב לחייך בחביבות.

בשבוע הבא נדע אם צדק - והאם בכוחם של אוהדי מכבי להשאיר אותו בתמונה על אף שהפער בינו לבין שאר הרקדנים זועק לשמיים.

הרגע השני היה משמעותי בהרבה וכולו שייך לכוכב המרקד בר ברימר ולמנטורית המדהימה סנה סוקול.

השניים הביאו לקדמת הבמה מעין שילוב של מופע בסגנון "קומדיה דל ארטה", שברימר נשא את זיכרונה מתקופת לימודיו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, עם כוריאוגרפיה של סוקול - והתוצאה הייתה שתי דקות שלמענן היה שווה לסחוב את כל הרגעים המיותרים של "רוקדים עם כוכבים" לא רק במשדר אמש, אלא אף מתחילת העונה.

"אם היית רוקד ככה בגמר היית מנצח" פסקה יו"ר חבר השופטים, אנה ארונוב - ואפילו זה היה אנדרסטייטמנט, כי הריקוד של בר וסנה היה פשוט מכשף. מכשף ומהפנט.

כן, עד כדי כך, כל הסופרלטיבים ועוד, אבל גם קצת מתסכל: עם קצת ויסות רגשי, אפשר היה להוציא עוד דקות כאלה מהעונה ברוכת הכישרונות של "רוקדים עם כוכבים".