בננה ספליט

הקרבה בין שינה למוות היא יותר מאשר הנחה שרירותית. בתרבויות רבות נתפסה השינה כמעין הכנה למוות. אם החיים הם התזה והמוות הוא האנטיתזה, השינה היא אולי הסינתזה. חקירת תהליכי השינה מפרנסת משוררים כרופאים, פסיכולוגים כאנשי דת. דוגמה מופתית לכך היא סיפור קצר של צ'כוב בשם "רוצה לישון". במרכזו נמצאת ילדה משרתת שנאסר עליה לישון בלילות כי מתפקידה לשמור על תינוקם של בעלי הבית. בימים עליה לעבוד. מניעת השינה והצורך העז, הביולוגי והנפשי בשינה, מצמצמים את הפער בין חיים ומוות. בסיפור המצמרר של צ'כוב, האפשרות היחידה לזכות בשינה היא רצח.

גם הסופרת היפנית בננה יושימוטו כותבת את השינה כקו תפר מסתורי, אזור אפור בין החיים למוות. בשלושת הסיפורים הקצרים שמופיעים בקובץ "ישנה" (כתר), השינה מאפשרת למוות לחדור לחיים. השינה היא תחום מסוכן, שמכיל בתוכו יסודות חיים ומתים, אך זוהי גם אפשרות ריפוי. כל הנשים שמציגה יושימוטו בסיפוריה חוו אובדן, אדם קרוב נשמט מתוך חייהן. האבל הלא מעוכל מעצים את מקומה של השינה בחייהן, הופך אותה לאזור ביניים סמיך שאליו הן נמלטות. אך זוהי אינה רק בריחה מהחיים. באמצעות מצב הביניים של השינה, מתקיימת התקשורת עם המת או המתה, ביודעין או שלא ביודעין. רק שם, רומזת יושימוטו, אפשר לגעת במה שלא ניתן לנגיעה. לתפוס את הבלתי נתפס. זה אינו מגע רגיל. דרך אותה ספק-פגישה עם המתים מצליחות הנשים להכיר באובדן, להתאבל. הן פוגשות בפער שהאדם המת הותיר בתוכן ובעיקר פוגשות בעצמן כנושאות הפער.

כתיבתה של בננה יושימוטו בקובץ "ישנה" מצטיינת בדיוק רב. לעומת סיפורים קודמים שלה שתורגמו לעברית, ב"ישנה" הניכור הופך לפחות דומיננטי. הרגש גלוי יותר. תווי הסיפורים נכתבים באופן בהיר, צלול, כמו ציור שכל משיכת מכחול נמשחת בו בדיוק דקדקני. וכבציור מינימליסטי, החללים הריקים חשובים לא פחות מהקווים שתוחמים אותם בצבע. הדיוק הזה מזכיר גם דייקנות הנדסית. נדמה שיושימוטו בונה מצולעים, כשכל צלע היא דמות. אולם תמיד צלע אחת משורטטת בקו מטושטש יותר, אם לא סמוי מן העין. זוהי צלעו של המת, שטשטושה מערער גם על חוזק הקווים של הצלעות האחרות. הצורות של יושימוטו מבקשות לנגוס במרחב ובזמן המוכרים לנו, כי המתה היא כאן ואיננה כאן, וגם הנשים החיות נמצאות במציאות פריכה בין עירות לשינה, בין הווה לזכרון העבר, בין חיים ללא חיים.

המפגשים הפלאיים עם הדמויות המתות נכתבים לתוך המציאות של הגיבורות, כאילו אין בהן פלא של ממש. אמנם גם הנשים תוהות אם מדובר בחלום או מציאות, אך זמן החלום אינו מצוי בעימות עם שאר הווייתן. הוא מרחיב את ההוויה, ולמעשה אינו נפרד ממנה או מהנשים שחולמות אותו. כאשר אחת מהן פוגשת על ספסל בגינה את אשתו של מאהבה, בעוד זו למעשה מצויה בתרדמת בבית החולים, המפגש המוזר נדמה כטבעי לסיפור ולגיבורה. כך דווקא האשה שבתרדמת מצליחה להעיר את הנערה שנרדמת בעודה בחיים. זו שישנה באופן כרוני מטלטלת את הישנה החיה, מאותה שינה שאט-אט מנתקת אותה מחייה. המפגש ביניהן, גם אם היה נפשי בלבד ולא מטאפיזי, התאפשר בגלל מצב הדמדומים של השינה: "לא נשוב להיפגש כמובן. אני חושבת שנפגשנו כי את קרובה למקום שבו אני נמצאת (...) הנפש שלך רצוצה. את לא היחידה, יש רבים כמוך, אבל רק במקרה שלך אני מרגישה כאילו התעייפת בגללי... פתאום שמתי לב... סליחה. אני מצטערת. את יודעת מי אני, נכון?".

ההפרדה בין המדברת לבין החולמת הופכת למשנית בחשיבותה. במובנים רבים הסיפור מתקיים בעיקר בתודעת הדמויות. ככל שהן פוסעות פסיעה רחבה יותר אל עבר השינה גם העלילה הופכת פנימית יותר. ויחד עם זאת יושימוטו מתארת בצבעים חושניים את החיים. הריאליות שעוטפת את השינה מוחשית עד שכמעט ניתן לנגוס בה. ריאליות שמורכבת גם ממשחקי וידאו, מסעדות ועבודות פקידות משעממות. ודווקא קיומם של פרטי המציאות המוחשיים עד כאב מאפשר לגיבורות למחות את קורי השינה ולהפסיק לישון.