מפלצות הזירוקס

אורי פינק. אף פעם לא חיבבתי את העבודות של הבנאדם. בעצם, תמיד שנאתי אותן. עד כדי כך שנאתי אותן, שבאתי לפני חמש שנים במיוחד לכנס קומיקס ארצי רק כדי להשתתף בהרצאה שלו ולרדת לו לחיים. בתגובה הוא אמר לי שעוד חמש שנים אני אראה את הדברים כמוהו. כל האובססיה החביבה הזאת היתה אמורה להיפתר אחרי תקופה של התבגרות מסוימת, אבל במצב הנתון של סצינת הקומיקס בארץ קשה לי לשכוח את הדברים שנאמרו בחדר ההוא.

עם כל הכבוד לדודו גבע (שבאמת הרוויח ביושר את הפינות שלו בעיתוני סוף השבוע), אקטוס-טרגיקוס ואנגלמייר, עושה רושם שלא הרבה השתנה מאז "סטיות של פינגווינים". קומיקס ישראלי תמיד יישאר נאמן לבדיחות קקי-פיפי-ציצי-כוס סוג ז', בתוספת "פואנטה" שנונה בעניין המצב הפוליטי בישראל.

כש"סטיות" פרסמו את עבודותיהם, לפני כעשור, היה לפעילותם מקום חשוב ומכריע. זו היתה קבוצה של חיילים חתרנים ששברה גבולות בתחומי הצנזורה החברתית והצבאית (עם נושאים כמו הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אונס, רצח וכדו) והעיזה להרים ראש. אבל מה שהתחיל אצל אייל B בתור צעד נועז, נהיה אצל יוצרי קומיקס היום בגדר נורמה מתישה של התיימרות ל"נונקונפורמיזם"; מה שמצטייר בסופו של דבר כסוג הגרוע והנבוב ביותר של קונפורמיזם.

התרבות הפנזינית המכובדת, שפועלת זה שנים בישראל, עשתה בהתחלה רושם חיובי, אבל אחרי זמן רב כל כך של דריכה במקום, נהיה ברור שאין די בה כדי לפתח ולקדם את סצינת הקומיקס הישראלי. לנוף הישראלי יש הרבה גוונים מרתקים שניתן היה להעביר בעוד אמצעים פרט לגרפיקה מתיילדת ושכפולי זירוקס, שאיבדו מזמן את החן החתרני שלהם. אף פעם לא נתקלתי בעבודת קומיקס שעוסקת בזהות הישראלית או ביחסים שהיא מקיימת עם הקומיקס האמריקאי או המאנגה היפני. אף פעם גם לא נתקלתי ביצירת קומיקס שהציגה סיפור אינטימי, שפונה למקורות רגשיים ולא רק לאברי מין נפולים. העולם כבר מזמן התוודע לקומיקס על סוגיו השונים, ובתעשיה כבר מזמן הוחלף השם Comic Book בשם הקולע הרבה יותר Graphic Novel, בהתאם לשדרוג איכות החוברות, לפחות מבחינת חומרים והדפסה.

אבל בארץ ממשיכה לחגוג מכונת הצילום המיושנת בתור אופציית השכפול היחידה, ופרט ליוצרים בודדים כמו אסף ותומר חנוכה (שכיום מפרסמים בכלל בחו"ל), לא נעשה כאן שום מהלך לכיוון התרבותי-גלובלי. "סימטאות הזעם" של אתגר קרת ואסף חנוכה הוא בהחלט ספר מרתק ומזיל דמעה, וכמוהו גם "bipolar" של האחים חנוכה, רק חבל שאין חלוצים אחרים בתחום, ושכדי להיות אפקטיביים בסצינה הישראלית צריך לעזוב את ישראל.

הטעות הרווחת היא לחשוב שהבעיה היא חוסר תקציב וחוסר יוזמה, אבל אחרי שנכחתי במספר לא קטן של אירועי קומיקס בשנים האחרונות (האחרון שבהם היה מסיבת ההשקה של פרויקט A4), אני יכול בוודאות לקבוע שיוזמה קיימת. האנשים בסצינה (מבועז קדמן ועד לאורי פינק) מכירים זה את זה היטב ויודעים למכור את הסחורה שלהם ביחד. הבעיה היא איכות החומר הנמכר. לא יעזרו מאה אירועי קומיקס ישראליים אם לא יהיה לשוק משהו חדש להציע, ודווקא קריאתם של חברי A4 ל"כל אזרחי ישראל לצייר קומיקס" מורידה בעייני את הסיכוי להתמקצעות וחדשנות בתחום. מסיבות אלה קל מאוד להבין למה לא נוצר שוק אפקטיבי ולמה אין גיבוי תקציבי מטעם הוצאות ספרים רציניות (למרות שגם אצלן מוטלת האשמה על חוסר התעוזה שמאפיין את ציידי הכשרונות).

אולי התקווה היחידה שיש ליוצרי קומיקס רציניים בישראל היא הנגישות של קומיקס באינטרנט. ברירת מחדל מצערת, אבל גם מעודדת, שמבשרת כרגיל על מות החשיבה הציונית. אולי בתחומי הרשת יצליחו יוצרים ישראלים להתמקם כאמנים בתוך שוליים שמכבדים את עצמם, בהתחשב בעובדה שהשוליים בישראל מתגלים, בכל פעם מחדש, כלא יותר מאשר מרכז שחור.