קהל שבוי: האם רכשת כבר את הספר החדש של שורדי השבי בעזה?

מדובר בדיני נפשות, לכן נתחיל עם מה שברור, אבל חייב להיכתב: אין כאן טענות לשורדי השבי. לא רק מפני שמגיעים להם חיי רווחה, במסע שיקום שלא ייתם לעולם, אלא גם מפני שמבלי לשאול - אפשר להיות בטוחים שהם היו מוותרים ברצון על כל שקל של הכנסה, לו רק יכלו להחזיר את מהלך האירועים לאחור ולהישאר בני חורין.

ועכשיו, אחרי שהנקודה הזאת הובהרה, קשה שלא לנוע בחוסר נוחות מסוים מול מה שהפך ל"תעשיית מזכרות", אופרציה שמופעלת בידי יועצים - מיועצי תקשורת ועד לפיננסים, ומטרתה היא למקסם את ההכנסות מהציבור בגין הימים הנוראיים בשבי חמאס.

יובהר שוב שאין כל טענה לשורדים עצמם, חלקם שילמו מחיר כבד גם מעבר לתקופה שהעבירו במנהרות הזוועה, למשל בדמות אובדן של בני משפחה וחברים. אז למה כן יש טענות? לדרך הצינית שבה מנצלים חלק מהגורמים שמקיפים אותם את המצב כדי לשנורר כסף מהציבור, לפעמים תוך גזירה של קופון נאה על מאמציהם.

עם ישראל הוא אולי מורכב, אבל בנושא אחד קשה לבוא אליו בטענות: אנחנו, בהכללה, עם חם ומחבק. כזה שלא יכול לראות חייל מבלי לראות בו את ילדו-שלו ולברר האם אפשר להציע לו משהו לאכול או לשתות, וכזה שלא יכול לראות שורדי שבי מבלי לפתוח את הלב - ולעיתים קרובות גם את הכיס.

הבעיה היא שבדרך נוצרה אינפלציה של מזכרות. הנה דוגמה שאינה קשורה לשורדי השבי: ביישובים רבים בנגב המערבי נאלצו להציב שמירה מיוחדת על בתיהם, מעבר לצורך הביטחוני, בגלל גל של סיורים מאורגנים, חלקם בשכר שגבו מדריכי "טיולים", כדי לגולל באזני המשתתפים את סיפורי הזוועה.

ולא צריך להרחיק אפילו עד לשם: די היה לראות את הנעשה במיגוניות שהפכו לאתרי עלייה לרגל כדי להיגעל מזוג אוהבים צעיר שמצטלם על רקע "חיק הטבח", מבלי להיות מודע אפילו לחומרת המעשה או לחילופין - מדוכן מאולתר שמנצל את ההתקהלות כדי למכור תותים או שתייה קלה...

נכון שבקרב העולים לרגל היו מי שביקשו להזדהות, להשכיל ולחבק, אבל ממראה עיניים של מי שחלף לא אחת בכבישי הדרום, נראה היה שחלק ניכר מהם מחפש פשוט מה לעשות בשבת.

נעבור למי שנחטפו, חלקם עונו, כולם רעבו וסבלו סבל בל יתואר עד לרגע השחרור המיוחל. השיקום שלהם יקר - ולא זאת בלבד, אלא שהם עלולים לסבול מהשלכות שירדפו אותם כל חייהם, אז מה, הכסף מהמדינה לא מספיק?

כלומר, המדינה שהפקירה אותם לגורלם אחראית גם על מימון השיקום ותמיכה לכל חייהם - והיא אכן עושה זאת, אבל אם למדנו משהו על כסף, הרי זה רק שהוא לעולם אינו מספיק.

כי קצבה סבירה יש וכסף לטיפולים יש גם כן, אבל מה עם בית במרכז למי שמתקשה לגור (מסיבות מובנות) במקום ממנו נחטף? רוצה לומר - קשה למתוח את הגבול בין מה ש"מגיע" למה ששואף לקצת יותר מכך.

קשה עוד יותר הוא למתוח את הגבול בין מה שלגיטימי לעשות כדי למקסם את הרווחים לבין מה שפסול. טעם לפגם אפשר למצוא במנגנון משומן שפעל מהרגע הראשון לצד פדויי השבי.

הכוונה אינה חלילה למי שפעל למען שחרורם ועטף אותם באהבה מרגע השחרור, אלא ליועצים בשכר, למשל כאלה שפיתו אותם להוציא ספרים שלא הם כתבו אלא סופרי-צללים או לימדו אותם לתמחר במחירים מפולפלים הרצאות והופעות בפני ארגונים.

חלק אחר תיזמן קמפיינים של יחסי ציבור, למשל לתמיכה בהוצאת ספר לקראת החגים (כדי לנצל את הצורך הגואה במתנות) או תיווך-בשכר מול השוק המוסדי - כדי למכור חבילות של ספרים או הרצאות לארגונים גדולים, שכוח הקנייה שלהם גדול משל הציבור הרחב.

כך אירע שמשפחת ישראלי, יושבת בסלון ביתה ומגרדת בראשה במבוכה. היא הרי למען החטופים! היא עמדה בעצרות למען שחרורם, ענדה סיכות בצורת סרטים צהובים ודמעה דמעות אמת ברגע שבו התאחדו שורדי השבי עם משפחתם.

רק שמגיוס המונים למען מטרה כזאת או אחרת, ספר אוטוביוגרפי או הרצאה בתשלום, היא התחילה לתהות האם מישהו עושה עליהם (ועליה) סיבוב.

יהיה מי שיאמר שזו דרכו של עולם בלי כל קשר למעמד המיוחד של שורדי השבי. צריך לנצל מומנטום בחיים - ומה שנכון (סליחה על הסטריאוטיפיזציה) עבור דוגמנית או כדורגלן, נכון בוודאי גם עבורם.

הן היום כולם זוכרים את הסיפור האישי שלהם ומבקשים לדעת עוד פרטים - ומחר כבר עלולים לשכוח. אז מה פסול בניצול המומנטום (שנכפה עליהם בעל כורחם, חובה לזכור ולהזכיר)?

יתרה מזאת, תאמרו שמדובר בתופעה שאינה חדשה, הרי את הסיפורים (שחלקם דומים זה לזה) שמענו גם מניצולי שואה, למשל. אז האם מדף הספרים שעמוס בסיפורי ההישרדות של אלה, מיותר? כמובן שלא, אבל הנה הבדל קטן בכל זאת, בעצם - שניים.

הראשון הוא שספרי שואה, בהכללה, נכתבו (לפחות בשנים הראשונות לאחר המלחמה ההיא) רק על ידי אלה שהיה להם כישרון מיוחד לספר סיפור מיוחד. רוב הקורבנות בכלל העדיפו לשתוק. ה"מסחרה" האמיתית סביב הניצולים התמקדה בכל מני ארגוני סיוע וקרנות ששאבו כספי פיצויים (לא ניכנס לזה עתה).

זאת בעוד שאצל פדויי השבי, מספרם נמוך יחסית (תודה לאל), היו מי שראו את חלונות הראווה בחנויות הספרים לנגד עיניהם, כבר ברגע שבו הועברו השורדים לידי הצלב האדום... (ונדגיש שוב, לא השורדים עצמם אלא חלק מהמעגל שמקיף אותם).

ההבדל השני מלמד עלינו - ומאפשר לסכם את ההרהור הנוגה הזה גם בנימה של נחמה. שורדי השואה שנזכרו לעיל, נאלצו לעמוד לגורלם עד לרגע ההצלה, בעוד שמאחורי החטופים מאירועי 7 באוקטובר, עמדה מדינה שלמה.

כן, מדינה שצבאה כשל בשמירה ובהצלה באותו בוקר נורא, מדינה שאפשר בהחלט שממשלתה הייתה מוכרחה לעשות יותר למען שחרור מוקדם - ובכל זאת: עם שלם, שיש לו מדינה וצבא חזק, פעל ללא לאות לשחרורם.

זה הבדל תהומי, עצום, כזה שמקפל בתוכו את כל הסיפור הציוני ולענייננו: משהו שכדאי לזכור עוד הרבה לפני שמתלבטים האם לקנות במתנה לראש השנה את הספר של הזוג שאהבתו שרדה את השבי.