ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. ברק ומישל אובמה. מייגן מרקל והנסיך הארי. ג'סטין טרודו וקייטי פרי. אלה רק כמה מהזוגות שלא הגיעו למשימת הגמר של "פאוור קאפל" (אם כי כשחושבים על זה, עמרי קנדה - "באתי כאנדרדוג ורוצה לצאת מפה דוג" - זה כמעט ג'סטין טרודו). אולי בעונה הבאה.
לעומת זאת, שמחנו לגלות שמשימת הגמר עצמה לא ביישה את המנעד האינטלקטואלי המעשיר של העונה כולה, וכללה עיונים במוטיב הזרות בשירתה של דליה רביקוביץ' ויצירת אקרוסטיכונים בחשיכה. או במילים אחרות, היתקעות על גלשן רעוע בגובה רב ("רועדות לי הרגליים", שוררה דורין קנדה), שהמנחה הזחוח מתמיד רון שחר כינה "אהבה בשחקים", והשחלת כדור קטן לתוך חור בקונסטרוקציה בצורת לב ("אבל אמרתי למשוך ימינה, פוצי!", שאגה אנה גופמן בנאי). זה היה עוד שלב באליפות ישראל באכילת ראשים ובפאסיב-אגרסיב; לו היה לי שקל על כל פעם ש"חיים שלי" ו"אהבה שלי בלב" הגיעו עם נימת "חכה מה יהיה לך בבית", יכולתי לקנות למשל מודעות עצמית לעדי בוזגלו שאמרה לאסי בעלה: "אתה המודל שלי לחיקוי, נשבעת בבריאות שלי" (למזלה ולמזלנו היא עדיין לא חיקתה את אובססיית הקעקועים שלו), בערך אחרי שהוא אמר עליה, "אני נותן לה להזמין מנקה, מטפלת, מה שהיא רוצה, אבל היא לא יודעת לתכנן". שזה ענוג בהשוואה לאמירות מופת כמו "מה שמפחיד בלהיות סבא זה שצריך לשכב עם סבתא".
אבל למה ככה? הנה עדי תכננה להם עוד השתתפות בתחרות ריאליטי, והיא נורא גאה בו והוא "שרוף, שרוף" עליה ועוד יותר גאה בה. מצעד הגאווה זה אולימפיאדת הבושה לעומתם. שתי משפחות אצולה ישראליות נשארו על הגובה במשימה, כדברי שחר. הבוזגלוס והבנאים. בפרק קודם הבליח לרגע, בסרטון מהבית, גברי בנאי, אביו של אורי, ואמר שחלומו הגדול היה להשתתף בתוכנית ריאליטי. זאת הייתה בדיחה מן הסתם. גברי נשאר באצולה בלי לשכשך במדמנה הזאת; גברי גם סירב להשתתף בהמשכון של "גבעת חלפון", ובכלל, הוא מסתמן כטיפוס בעל עקרונות וערכים, שאולי אפילו היה מזהה את יצחק רבין, שומו שמיים, לו היו מציגים בפניו את תמונתו. אין צורך להסתלבט ולהתעווז על אלה שכן נכנסו למשחק. הם עושים את זה מצוין בעצמם. יש לקוות בשבילם שקיבלו תגמול נאה, על הצלוליטיס שלהם אם לא על נשמתם, ושאם גופמן בנאי למשל, סובייטית גאה ובוגרת "פים פם פה" של מילשטיין הפקות ו"כספיון 2" בתיאטרון הנדנדה, באה לחפש פרסום ותהילה, היא שמחה שזכתה בהם סוף סוף, גם אם פים פם פה ושם "עלתה לה הסנטה מריה", ציטוט שלה (תרגום בבקשה?).
היה קצת מפחיד לגלות שבכל שחקנית ריאליטי עכשווית מסתתרת איזו שרה נתניהו קטנה, תובענית וצווחנית (היוש, שיר טרן). למרות כל הדמעות שנשפכו כמים העונה, תרשו לי לפקפק בכל הדיבורים על חיזוק הזוגיות ולבלובי האהבה, או לכל הפחות קצת לחמול על הזוגות שהצהירו שהתחרות היא הדבר הכי טוב שקרה להם. אם להיכנס בהגזמה יתרה לאינטריגות, משחקי כוח, בריתות וחרמות של כיתה ג' טיפולית בריזורט הודי שאינו יצוק, איך לומר, מחומרים של "הלוטוס הלבן", אבל מוצג פה כ"ארמון" (כן, ושרון חזיז היא מלכת שבא) זה הדבר הכי טוב שקרה להם, אני אפילו לא רוצה לדעת מה הדבר הכי רע.
עוד בשורות לא משהו: זה אפילו לא היה פרק הסיום, ובקרוב צפוי מופע גמר, בארץ, בלייב, עם הצבעות של הצופים והצופות, צ'רלי קצ'רלי. כלומר, זה לא נגמר עד שאודיה פינטו צורחת.