היכרויות ברשת? לא ככה, ממש לא ככה

לאט לאט, דקה אחרי דקה, כובש לו תאגיד השידור, "כאן 11", את לוח הצפייה שלי. בתכניות חכמות אך לא מתחכמות, יש לפרקים שהוא מצליח להחזיק אותי משעה שמונה בערב (אחרי "הכוורת", שעשועון טריוויה טיפשי עד מאוד שמזכיר תכנית של אחר-הצהריים בטלוויזיה החינוכית - ולא בקטע טוב) ועד לחדשות הלילה, אי שם בסביבות אחת-עשרה.

אפילו אתמול, בערב שבו ירו רשת וקשת בתותחים הכבדים שלהם, דה-ווייס ורוקדים עם כוכבים (בהתאמה), נשאבתי ממהדורת החדשות היישר אל "ארבע חתונות", להוכיחנו שגם טראש (בסגנון "בואו לאכול אתי" הכיפית) הם מיטיבים לעשות שם בתאגיד - טלוויזיה קלילה שכבר אי אפשר למצוא בערוצים המסחריים, שהפכו כל ריאליטי כיפי לעיסה דביקה ולאומנית, בנוסח עדות "עם ישראל חי".

לא בא הווידוי המרגש בנוגע להרגלי הצפייה שלי אלא כדי לומר שגם "מתי נתאהב?" הייתה אמורה להיות כזאת, אבל במקום להיות לייט-נייט סקסית, היא מסמלת את הקו שאסור לחצות בין טלוויזיה מהנה למופע של "ראשים מדברים" (לא הלהקה מהאייטיז אלא רדיו מצולם).

למי שהחמיץ את הפרקים עד כה, מדובר בתכנית שבה המרואיינים יושבים על המיטות שלהם, כל אחד ואחת לחוד, מקבלים שאלות בווטסאפ - ועונים למצלמה, ללא מראיין גלוי.

לכאורה התכנית הזאת הייתה אמורה להיות הצצה כיפית לעולם אפליקציות ההיכרויות, כאשר בכל פעם מתמקדים בנושאים (ומרואיינים) אחרים: פרק ב', גרושים ובמקרה של אמש: נשים שמעדיפות נשים.

על הנייר זה נשמע מרתק. בפועל זה היה קצת יבש. אודה על האמת, חלק מהבעיה הוא בצופה הזה, ספציפית, כלומר - בי (ולא "בי" במובן של עדן, אחת המשתתפות בתכנית אמש, ששולחת את חיצי האהבה שלה לכל כיוון, מבלי לקפח אף מין): פעם חשבתי שאולי דווקא מהקהילה הגאה תצמח איזו תובנה שונה לגבי זוגיות

ציפיתי - והתאכזבתי לגלות שבסופו של יום, כמעט כולם רוצים את אותו הדבר. מוסד הנישואים פשט את הרגל? אדרבא - "הם" רוצים להיות מוכרים כנשואים על פי חוק (הדרישה עצמה לגיטימית כמובן). מוסד המשפחה משנה את פניו? והם/הן רוצים רק ללדת ולהוליד - מתרומת זרע או ביצית.

רוצה לומר, דווקא הנרמול (המבורך, לבל יובן אחרת חלילה) של נטיות מיניות שפעם נחשבו לטאבו, הפך את המציצנות לפחות מסקרנת. נו - אז אתמול שמו מול המצלמה נשים שאוהבות נשים: סהדי במרומים שכתושב מרכז תל אביב אני לא צריך לפתוח בשביל זה את הטלוויזיה - מספיק לי לפתוח את החלון.

ובכלל, אם תכנית על נשות עסקים מצליחות (גם היא ב"כאן 11") גוררת ביקורת על כך שהיום שבו נשים יצליחו באמת, יהיה היום שבו יפסיקו להתפעל מאשת עסקים מוצלחת כאילו הייתה בעל חיים אקזוטי, הרי ששוויון מלא לקהילת הלהט"ב יושג אולי רק ביום שבו נפסיק לראות בהם "קהילה".

ולמרות זאת, היה עם מה לעבוד: את עדן שיוצאת גם עם נשים וגם עם גברים אפשר היה לקחת קצת יותר אל אזור הדמדומים הזה (למשל הקטע שבו סיפרה איך חוותה נשיקה עם אישה בפעם הראשונה היה מרגש עד כדי כך, שקשה היה להבין מדוע היא לא התנתקה כליל מדייטים עם גברים).

את איה, שהעידה על עצמה שכל החיים למדה להסתיר את זהותה כמי שהיא גם לסבית וגם ערבייה, אפשר היה לקחת עוד יותר אל הסטטוס המיוחד הזה של חיים עם מסכה כפולה (לפחות את עובדת היותה ערבייה היא לא הייתה צריכה לגלות להורים). היא נגעה בו ביוזמתה, אבל רק נגיעה שממש התחננה לשאלת המשך שלא הגיעה.

עם הגר, שהייתה נשואה לגבר עד שגילתה שהיא נמשכת דווקא לנשים, אפשר היה להעמיק למקום שבו חוותה את ההארה משנת-החיים הזאת - וגם עם ענבר, ה"טום-בוי" שבחבורה, אפשר היה להעמיק במקום שבו הפכה בן לילה (של יציאה מהארון) מהבת המפונקת של אמא ואבא, למוחרמת.

רוצה לומר, אם אני כסטורי-טלר לא טלוויזיוני זיהיתי ארבעה סיפורים בארבע מרואיינות, לא יכול להיות שאיש מקצוע יחמיץ זאת, עם כל הכבוד לחוקי הפורמט.

במקום זה קיבלנו ארבע שיחות שטוחות, שבהן הדברים המסקרנים באמת צצו רק "על הדרך". כלומר, אפשר להבין את ההיצמדות לפורמט אחיד, כזה שבו כל הארבע עונות על אותה שאלה, אבל אפשר היה גם קצת לסטות ממנו כשנוגעים בנקודה אינדיבידואלית מעניינת במיוחד.

מינימליזם הוא יפה בעיני, במיוחד על רקע מציאות טלוויזיונית (ואולי לא רק טלוויזיונית) שבה מכרים בני דקה מכנים זה את זו "חיימי", כל גמר או משדר פתיחה הם משהו שיש להיערך לקראתו עם שעון שסופר את השניות לאחור, וכל ביצוע - בין אם מדובר על זמר, ריקוד או מאפה - הוא מעלף-מאלף, "מדאים" או "מאמם"... אבל גם למינימליזם יש גבולות.

"מתי נתאהב?" חצתה את הקו הזה, או ליתר דיוק - צנחה מתחתיו. זה בסדר גמור להביא סיפורים אישיים של משתתפים עם מצלמה אחת, מיקרופון אחד ופריים רזה אחד, אבל אז מוכרחים להביא את ההברקה ברמת העומק, אחרת זה נשאר ונשבר כקרקר.

רגע, אבל אולי החמרתי עם התכנית והפורמט? כי אחרי הכל, זה לא שהיא בלתי מעניינת - עובדה שצופה בפרק של אמש היה מצליח לקלוט ניואנסים שמבדילים בין דמות לדמות. על כך אפשר לענות כמו ספי ריבלין המנוח בדמותו של שמעון פרס המנוח: "כן ולא".

לא, כי אם יש דבר מאכזב יותר מתכנית משעממת, הרי זה רק תכנית שהפוטנציאל שלה גלוי, אבל לא מנוצל דיו. ו- "כן", כי הנה, אפילו התכנית הבעייתית הזאת הצליחה לגרות את מחשבתי עד כדי כך שנדון בה ביום שאחרי.