אוויר חם ממוקד

ערב יום ראשון, צוותא, משוררים עומדים על במה ומקריאים שירה נגד הכיבוש. המנחה (ניסים קלדרון) מציג שאלה: למה דווקא עכשיו, מה חדש? התשובה המובנת מאליה היא כמובן, שאין חדש, כבר כמעט חצי מאה ואין חדש תחת הכיבוש. הכיבוש הוא חדשות של אתמול, ושל אתמול ושל אתמול ושל אתמול. ושל אתמול.

אבל אנחנו כאן בכל זאת, קוראים המשתתפים שוב ושוב, מברכים את הקהל ואומרים תראו - אנחנו עוד לא גווענו, ואפילו הצלחנו למלא את כל צוותא! כל צוותא! ברצינות גמורה נאמר המשפט האחרון, ללא טיפה של ציניות או התבוננות עצמית. כן כן, השמאל הישראלי, כל כך גדול וחזק, עד שעוד רגע הוא עולה על גדותיו של אולם גמדי ושם קץ לשלטון הדמים.

אך לא. מצב השמאל הוא איום ונורא, והוא כמעט מקביל למצבה האוטיסטי של השירה. השירה העברית: כבר שנים שהיא לא אומרת כלום כמעט לאף אחד, אבל המשוררים, בפאתוס רומנטי, ממשיכים להגן על מרכולתם, לכתוב שירים שאף אחד לא רוצה לשמוע ולטעון: זה לא שאנחנו לא יודעים לשורר, זה שאתם - אין לכם אוזניים.

אינני מתכוונת לדון במצבה של השירה או לבקר את יצירתו של משתתף זה או אחר בערב המדובר, אלא רק לטעון שלשורר נגד הכיבוש על במות קטנטנות זה לא הרבה יותר מנחמד. זה יכול לקרות או לא לקרות, וכדור הארץ ימשיך להסתובב כבעבר. אבל כשחושבים שמדובר ביותר מזה, מקבלים ריקוד גשם שהתחיל להירקד בקיץ ומאמין שגשם החורף הגיע בזכותו.

ריקוד הגשם של יום ראשון בערב התנהל באין מפריע, לא נערכו שום הפגנות נגד, ואיש לא קרא קריאות בוז. ברור שלא, שירה חלושה שכזו, לא רק שאלה היושבים על יד ברזי הגשם לא שומעים אותה, אלה להפך - היא גם עוזרת להם. התכנסויות השמאל ה"תרבותיות" הן עלי תאנה עבור הימין. כמה נאור נראה משטר שמתיר לאירועים כאלה להתקיים בשלווה, וכמה פתטי נראה מצבו של השמאל שמתנפנף לו, קטנטן ומסורס, על ערוותה האדירה של ההנהגה.

נראה שכשזה מגיע לפוליטיקה כולנו נעשים פתאום פוליטיקאים למופת, זאת אומרת - מניפולטיבים ושקרנים, צועקים בשכנוע עצמי: לא נפסיק, לא נפסיק, אנחנו חזקים ואנחנו נביא את השלום. צועקים במקום לעצור לרגע ולומר את האמת: מצבנו רע, צוותא זה כלום, והשיח של השמאל זקוק לרענון דחוף, לשינוי בטרמינולוגיה. האסטרטגיות הפכו שחוקות ומשעממות אפילו בשביל מי שמאמין בהן. "די לכיבוש" מתחילה לעורר פיהוקים בדיוק כמו "רבין יחלק את ירושלים", והבעת הפליאה החוזרת בסגנון "איך זה שאנחנו רואים מה קורה ונשארים אדישים?" אינה מחפשת תשובה אמיתית והיא אפקטיבית בדיוק כמו לראות מה קורה ולהישאר אדישים.

כמו שאין חדש בהיפרדות מהכיבוש כך גם איו חדש בשמאל. הסיסמאות הן אותן סיסמאות, הטענות הן אותן טענות, האצבע ממשיכה להיות מאשימה ופסיבית - אנחנו צודקים, חכמים, נאורים, ואתם פושעים ורוצחים. אבל אנחנו יושבים לבד, בצוותא, מנגנים בצ'לו, קוראים "הדם! הדם!", ואחר כך, חדורי התלהבות ושליחות, חוזרים איש איש לנוח תחת כורסתו ותחת פלאפונו.