ביום שישי אחר הצהריים התפוצץ רימון חי בפייסבוק. כן, פייסבוק, בית העלמין הזה ששום דבר לכאורה לא קורה בו אף פעם (לפחות אם שואלים את חסידות הטוויטר/X). את הרימון השליכה מיה סלע, העורכת והמגישה של תוכנית הספרות המעולה (וכמעט היחידה) "מה שכרוך", שמשודרת כבר תשע שנים, ארבע פעמים בשבוע, בכאן תרבות של התאגיד. אבל רגע לפני שננסה לברר מה הרעיש כל כך את הרפובליקה הספרותית (לכל הפחות) בזמן שנמנמתם, קבלו את תקציר הפרקים הקודמים. "מילים, איפה אתן?", הספר ה-21 למבוגרים של האחרון מ"שלושת הטנורים" הספרותיים שנשאר בחיים (אחרי עמוס עוז וא.ב.יהושע), ראה אור באמצע החודש בספרייה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, וכצפוי, העפיל מיד לצמרת רשימות רבי המכר. מנחם פרי, העורך הוותיק של גרוסמן, מדווח על מכירות של כ-400 עותקים ביום בחנויות, לצד אלפי עותקים דיגיטליים שנמכרו ומוסיפים להימכר באפליקציות כמו "עברית".
וכאן נכנסה מיה סלע לתמונה. הספר החדש הסעיר אותה. "הוא לא יוצא לי מהראש, זה בטוח", כתבה בפוסט הנפיץ שלה. אבל משהו הטריד אותה. "מוזר שאף אחד לא מדבר על ההומוסקסואליות של דויד גרוסמן". כך, בפשטות. בפרצוף, מה שנקרא. לא "ההומוסקסואליות בספר של גרוסמן" או "ההומוסקסואליות בכתיבתו של גרוסמן". ההומוסקסואליות של גרוסמן. "על החיים בהסתרה שרק הכלא משחרר", היא ממשיכה לפרט בפוסט הפרובוקטיבי. "על השיחרור שלו עצמו, של גרוסמן, מהעודפות המילולית שכיסתה אצלו תמיד את הסיפור, ועכשיו הוא כאילו סופר חדש, חופשי. ככה לפחות אני קוראת את הספר". עד כה התפרסמו כשלוש ביקורות מרכזיות על הספר, שעל אחת מהן, ב"מעריב", חתום כותב שורות אלה. ואכן, אף אחד משלושת המבקרים לא התייחס מפורשות לממד ההומוסקסואלי בספר. גרוסמן אינו מתראיין, אבל גם כשהתארח אצל אילנה דיין בגלי צה"ל כדי להקריא קטע מן הספר, הנושא לא הוזכר ולו ברמז. כמבקר (שהוא במקרה גם גיי), אני מרגיש בדיעבד קצת אידיוט על התעלמותי מהפיל שבחדר, אם כי להגנתי ולהגנת עמיתיי ייאמר שהסוד הזה הוא (עדיין) בגדר ספוילר שלטעמי יש להימנע מלחשוף, לטובת הקוראים העתידיים של הרומן הקצר. "אני לא יודעת על גרוסמן שום דבר שאתם לא יודעים", אמרה לי סלע אתמול. "זה לא כמו גל אוחובסקי שעשה אאוטינג ליהודה פוליקר למשל, בידיעה שפוליקר בארון. זה לא מקומי, ורכילות אני שומרת לבתי קפה ולא לעבודה שלי. אני לא מיתממת וכן מתנצלת בפני מי שנפגע, ומנסה להחליק על הנאצות שספגתי בפייסבוק ווהתנפלות הדי הומופובית עליי. אולי אם הייתי כותבת 'קוויריות' ולא 'הומוסקסואליות' זה היה מחליק לאנשים יותר טוב בגרון, לא יודעת. ממתי 'הומו' זאת מילת גנאי? אני באמת לא מבינה מה כל כך מפחיד או מזעזע אנשים. נכון, עשיתי פרובוקציה קטנה כי חשבתי שיש פה אירוע ספרותי שלא מדברים עליו מספיק. ועכשיו מדברים, ואני שמחה על זה. בסך הכל רציתי לפתוח דיבור, ליצור דיאלוג ולעורר דיון. לי זה נראה מאוד מוזר שבנאדם כותב ספר על חיים של הסתרה, ואז כולם לא מדברים על זה, וממשיכים להסתיר, כשבעצם הוא מנסה לפרוץ את ההסתרה הזאת. איך אפשר להתעלם מהדברים הכל כך מפורשים שנאמרים בו? יש פה גבר סטרייט שכותב על הומואים. מה מביא אותו לעשות את זה? זאת שאלה שהיא גם לגיטימית וגם מעניינת. אבל מבחינת הרבה אנשים, גרוסמן הוא הקדוש הספרותי האחרון, וחייבים לטפל בו בכפפות של משי גם כשהוא אומר לנו: שחררו אותי מהמעמד הזה".
ומה עם א.ב יהושע?
"גרוסמן הוא לא אף אחת מהדמויות שלו", טוען מנחם פרי. "גם א.ב. יהושע כתב על גילוי עריות, פדופיליה וקניבליזם, בלי שהיה להם קשר לחייו ה'אמיתיים' והמרובעים מאוד. הוא היה חבר קרוב שלי, בניגוד לגרוסמן, שהקשר איתו יותר מקצועי, אם כי במשך 50 שנה. לא עשיתי לו פסיכואנליזה, ולא שאלתי אותו מדוע הנושא ההומוסקסואלי קוסם לו. פרופ' מיכאל גלוזמן, שכתב מאמרים על ההומו-אירוטיקה ביצירתו של גרוסמן עוד מאז הסיפור הקצר המוקדם שלו, 'רץ', 'אישר' בתגובות לפוסט של מיה שגרוסמן סטרייט, אז הנה יש גושפנקה רשמית. גרוסמן נהג להתלונן על המאמרים של גלוזמן, ועכשיו פתאום הוא נותן לו עוד חומר. החברה שלנו רכלנית אבל די שמרנית, מתברר, אבל זה לא שיחרימו פתאום את ספריו של גרוסמן. כתבתי על היחסים בין ברנר וגנסין, על סמך מחקר טקסטואלי מבוסס, אבל לא ידעתי מה הם עשו במיטת הברזל שחלקו, ואז תקפו אותי גם על חילול הקודש כביכול וגם על זה שלא סיפקתי את הסחורה. אי אפשר לנצח בדברים האלה, אבל המכירות ב'עברית' כבר עלו מאז הפוסט של מיה, שדויד אגב עדיין לא יודע על קיומו".
סוגיית ההפרדה בין הסופר וספריו עתיקה לפחות כמו הספרות עצמה. הצלקות הקולקטיביות שעורר האאוטינג של עמוס עוז כאב מתעלל לכאורה עדיין חקוקות בבשרנו.
"מילים, איפה אתן?" עשוי להיות הספר האחרון של דויד גרוסמן, המתמודד עם מחלת הפרקינסון. באחד הקטעים המצמררים ברומן, כותב הגיבור על ההתפרצות של "מחלת הרעד" שלו, כתוצאה מהסתרה של אירוע טראומטי בעברו.