בשביל רוב הישראלים, ואדי עארה הוא לא מקום. הוא מעבר. קטע הכביש שבולעים בדרך לצפון, אולי עם עצירה קצרה לתבלינים, לשמן זית או לארוחה במסעדת "אל־באבור" המפורסמת שבפאתי אום אל־פחם. עוצרים, מנגבים חומוס, קונים משהו הביתה, וממשיכים. מהר. לא מעט נהגים עושים את זה עם דלתות נעולות, מבט קדימה ותפילת "שמע ישראל" קטנה בלב ש"נעבור את זה בשלום". כך הפכו 20 הקילומטרים של כביש 65, בעיני יהודים רבים, מציר חיים אזרחי ל"בטן רכה" ביטחונית: מרחב טעון וחשוד, שנקשרים בו שוב ושוב דימויים של מהומות, פיגועים ו"קן צרעות".
בדיוק שם מבקש ד"ר אמיר גילת ללחוץ על הבלמים. בספרו החדש, "דם, אדם, אדמה: מסע בוואדי עארה" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2026), הוא מסרב לאפשר לקורא העברי להמשיך לנסוע כאילו מה שנמצא משני צדי האספלט אינו נוגע לו. גילת, לשעבר כתב השטח של "מעריב" לענייני החברה הערבית, יועץ ראש הממשלה ויו"ר רשות השידור, וכיום עמית מחקר במרכז חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה ועורך "מערכות", מגיע אל הספר מתוך היכרות ארוכה, אינטימית ולא פעם כואבת עם האזור. הוא לא מוכר לקורא פנטזיה נעימה על דו-קיום, וגם לא כתב אישום חד-צדדי. במקום זאת, הוא מציע מסמך עיתונאי, אישי ואסטרטגי שמביט בוואדי עארה כפי שהוא: מיקרוקוסמוס צפוף, טעון ובוער של השבר הישראלי-ערבי. ספוילר למי שאין לו סבלנות לגמוע את כל 285 עמודי הספר: הוא נותר אופטימי.
הכביש הזה היה תמיד הרבה יותר מכביש
אחת המעלות של הספר היא היכולת להפוך מרחב שנתפס אצל רבים כ"מחוץ לתחום" למקום מוחשי, חי ורב-שכבות. גילת נע בין סקירה גאופוליטית של קו התפר לבין סיפורים מקומיים, דמויות פוליטיות וזיכרונות אישיים. נקודות הציון לאורך הציר משמשות לו תחנות במסע רחב יותר: ניסיון להבין איך מושגים גדולים כמו זהות, ריבונות, פחד ושייכות נראים כשהם יורדים אל חיי היומיום.
כבר במבוא חושף גילת את אופיו הייחודי והנפיץ של האזור. ואדי עארה אינו עוד חבל ארץ; הוא צוואר בקבוק אסטרטגי שקבע את גורלן של ממלכות וצבאות מימי קדם ועד העת החדשה: מפרעה תחותמס השלישי, שצעד כאן בשנת 1468 לפנה"ס בדרכו למגידו, דרך כיבושי הצלבנים ונפוליאון, ועד הגנרל אלנבי, שניהל כאן ב-1918 את אחד מקרבות הפרשים האחרונים בהיסטוריה.
כאשר סופח הוואדי לישראל במסגרת הסכמי שביתת הנשק ברודוס ב-1949, השיקול היה ביטחוני מובהק: יצירת קשר יבשתי ישיר לעמק יזרעאל. אלא שכפי שגילת מבהיר, הסיפוח יצר מציאות מורכבת וכמעט בלתי אפשרית. אפילו הסמנטיקה של השם מעידה על המאבק העמוק על הריבונות: האם זהו "ואדי עארה" הערבי או "נחל עירון" העברי? כפי שאמר לגילת אחד ממפקדי תחנת עירון של המשטרה בסיור בציר: "מבחינה פורמלית, ואדי עארה הוא חלק ממדינת ישראל, אבל בפועל יהודים לא נמצאים בו... הוא מחוץ לתחום".
תחושת הניכור הזו היא שהובילה פוליטיקאים כמו אביגדור ליברמן להציע שוב ושוב למסור את הוואדי ותושביו לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת חילופי שטחים - הצעה הממחישה כי בעיני חלקים נרחבים מהציבור והממסד הישראלי, תושבי הוואדי נושאי תעודת הזהות הכחולה אינם נתפסים כאזרחים שווים אלא כקלף מיקוח גאופוליטי.
עיתונאי בתוך זירות האסון
גילת אינו מייפה את המציאות ואינו נופל למלכודת הסיסמאות. עברו כעיתונאי שטח ב"מעריב" ניכר כמעט בכל עמוד: זו כתיבה שנולדה מנוכחות פיזית בזירות הקשות ביותר. הוא היה שם, סמוך לחצות בפברואר 1992, כשמסוקי צה"ל חגו מעל ביתו והובילו אותו אל הזירה המזעזעת של "ליל הקלשונים" ליד קיבוץ גלעד, שבה נרצחו שלושה טירוני נח"ל בידי חוליית מחבלים שיצאה מהכפר מושירפה שבוואדי. במקרה, הוא אף נכח ותיעד בעצמו את שחזור הרצח המצמרר, כשהמחבל מובל באזיקים.
הקשר האישי של גילת לקורבנות הטרור נחשף בצורה הכואבת ביותר בסיפורו של מרק ביאנו. ביאנו, שהיה סטודנט של גילת באוניברסיטת חיפה וכתב צעיר שגילת גייס והדריך בטלוויזיה המקומית, נרצח יחד עם אשתו נעמי בפיגוע ההתאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה ב-2003. המחבלת שביצעה את הטבח הסתננה לישראל בקלות בלתי נסבלת דרך פרצות קו התפר בכפר החצוי ברטעה שבוואדי.
בגילוי לב מצמרר מתאר גילת כיצד נסע כעבור שנים לאלביאר, פתח את קלסרי התיק המשפטי אצל עו"ד עאדל בויראת, והביט בשרטוט הגופות ליד קופת המסעדה. כשהכתיבה מגיעה מהקרביים, המחירים האישיים הכבדים שגבתה המציאות המדממת של האזור אינם זקוקים לתיווך נוסף.
בין הזנחה ממסדית להקצנה דתית
מצד אחד, הספר מציג תמונת מצב קשה של אפליה והזנחה ממסדית רבת-שנים בכפרי הוואדי. גילת מתאר תשתיות לקויות שגובות חיי אדם, כמו האסון הטרגי של סחר מחאמיד שנבלעה בשיטפון בכביש פנימי מוזנח, ואת התנהלות משרד הפנים בשנות ה־90: תחת שלטון ש"ס הקים המשרד מועצות ממונות ומינה מקורבים פוליטיים ובעלי אינטרסים לנהל מרחוק את חייהם של עשרות אלפי תושבים, תוך פגיעה קשה בזכותם הטבעית לניהול עצמי.
מצד שני, גילת אינו עושה הנחות גם לחברה הערבית בוואדי. הוא מתאר בפירוט את עליית הפלג הצפוני הקיצוני של התנועה האסלאמית באום אל-פחם תחת הנהגתו של שיח' ראאד סלאח; את רשת עמותות הצדקה ("זכאת") שנוהלה בידי סגן ראש העירייה ד"ר סלימאן אגבאריה, ושלפי חשדות מבוססים של השב"כ שימשה צינור להזרמת מיליוני שקלים לחמאס ולמשפחות מחבלים מתאבדים; ואת חדירתה המבהילה של אידאולוגיית דאעש בקרב צעירים בעיר. אגבאריה מסמל גם את מחיר ההסלמה בפשיעה הרצחנית בוואדי עארה ובחברה הערבית בכלל: בינואר 2021 הוא עצמו נפצע באורח קשה מאוד לאחר שנורה ליד ביתו באום אל־פחם.
המקום שבו השואה והנכבה נוגעות זו בזו
באחד הפרקים החזקים והמורכבים בספר מציב גילת את השואה והנכבה זו מול זו - לא כהשוואה פשטנית, אלא כמפגש טעון של זיכרונות, טראומות ותביעות היסטוריות. על אדמות הכפר הערבי אל-לג'ון, שננטש ונהרס במלחמת 1948, הקימו שורדי שואה מותשים, בהם דוד פלונסקי ("יורק"), ששרד חודשים ארוכים בתעלות הביוב של גטו ורשה, את קיבוץ מגידו. השואה והנכבה דרות כאן בכפיפה אחת, ומותירות פצע מדמם ובלתי פתור.
בתוך השבר הזה מציג גילת את דמותו של עו"ד חאלד קסאב מחאמיד מנצרת, שמשפחתו נעקרה מלג'ון. מחאמיד החליט להקים בנצרת מוזיאון ייחודי לתולדות השואה עבור הציבור הערבי, מתוך תפיסה פילוסופית-משפטית נועזת: רק אם הערבים יבינו ויכירו בעומק הטראומה היהודית של השואה, יוכלו שני העמים להתקדם לעבר פתרון ופיוס היסטורי.
"הישראלים יחזירו לערבים את האדמות שנגזלו מהם ב-1948, והערבים בתמורה יכירו בשואה", מציע מחאמיד נוסחה המותירה אותו מבודד ומוקע על ידי שני הצדדים - היהודים שזועמים על ההשוואה, והערבים שרואים בו בוגד שמשתף פעולה עם הנרטיב הציוני.
ואז מגיעה השפה, ומזכירה שהמציאות מסובכת יותר מהפוליטיקה
בצד המתחים הלאומיים, גילת אינו פוסח על הפן הפולקלוריסטי שמייחד את החיים בוואדי עארה, וככלל אצל ערביי ישראל (ערביי 48', כפי שהם מכנים את עצמם). אחד הפרקים המשעשעים בספר עוסק בתופעה הלשונית המכונה באקדמיה "ערברית" - ובפי המקומיים "ערבניה": הכלאה טבעית בין ערבית מדוברת למילים עבריות.
גילת נשען על מחקרו של הבלשן החברתי ד"ר דייוויד מנדלסון מגבעת חביבה, ומביא דוגמה קטנה שמצליחה ללכוד עולם שלם. מנדלסון לקח עימו ילדים מערערה לבילוי במרכז המסחרי גן שמואל שעל כביש 65, ושמע את ראנה בת השמונה, שכלל לא למדה עדיין עברית באופן מסודר, פונה לאימה: "שוּף הונאכ בבקשה, הַלקית, בּידי אכול גלידה, בסדר?" (תסתכלי הנה בבקשה, עכשיו, אני רוצה לאכול גלידה, בסדר?).
ההכלאה הזו אינה עניין טכני בלבד. כפי שמסביר בספר ד"ר מוחמד אמארה, בלשן מאוניברסיטת בר-אילן, "שפה היא זהות, ואיבוד שפה הוא איבוד זהות". ערביי ואדי עארה מפתחים זהות עצמאית, שונה מזו של הפלסטינים בשטחים או במדינות ערב, והאימוץ הרחב של העברית הוא אחד הסימנים המובהקים לכך. מילים עבריות רבות דחקו כמעט לחלוטין את מקבילותיהן הערביות בשפת היומיום של הוואדי: "רמזור" מחליף את "אשארה צ'ואיה", "כוכבית" את "נג'מה", ובעולמות המזון והבריאות העברית נטמעה עמוק במיוחד. תושבי הוואדי אוכלים "נקניק", "לחמניות" ו"שניצל", ואפילו ה"פיתה" העברית דחקה את המילה הערבית המקורית "ח'בז". כשהם חולים, הם מחכים בתור ב"קופת חולים", מגיעים ל"מיון" ובמקרה הצורך עוברים "צנתור".
אפילו את הלך הרוח והנימוסים הם מנהלים בעברית: ערביי הוואדי שבעי רצון כשהכול "בסדר", חוזרים מהמספרה עם "תסרוקת" מוצלחת, ונפרדים מחבריהם בהבטחה "להיות בקשר".
התופעה הזו חושפת אמת תרבותית עמוקה: גם כשהממסד הפוליטי מנסה להציב חומות הפרדה לאורך הציר, שפת היומיום מוכיחה שהחיים עצמם חזקים יותר. ההשפעה ההדדית של העברית והערבית מחלחלת אל הבתים, אל הרחוב ואל הגוף - ממש מתחת לאפם של הפוליטיקאים משני הצדדים.
ובכל זאת, בל נטעה: "דם, אדם, אדמה" אינו ספר שבא לעשות נעים בגב, וגם לא להציע פתרון קסם עטוף בסיסמאות של אחוות עמים. כוחו נעוץ דווקא בכך שהוא לא מאפשר לאף צד לצאת נקי. הוא מבקש מהקורא הישראלי לעשות פעולה פשוטה וקשה להפליא: להאט. לא לחלוף על פני כביש 65 כעוד פרוזדור בדרך לצפון, אלא להביט לצדדים ולראות שם בני אדם, היסטוריה, פחד, כעס, הזנחה, הקצנה - וגם חיים משותפים שמתעקשים להתקיים ולהתעצם, דווקא שם.