הסדרה הזו מצליחה לעצבן בגלל שהיא מצחיקה. מבולבלים? גם חנוך דאום

יש לי וידוי: אני אוהב את חנוך דאום. כלומר, אני אוהב אותו למרות שאני לא אוהב אותו, כי דאום הוא כמו הילד הנודניק שמושך לך בשולי הבגד ועושה פרצוף מצחיק, בתקווה שתחייך - והוא עושה זאת פעם אחר פעם, עד שמרוב ניסיון שלא לחייך, נפלטת לך נחרה של צחוק אמיתי ומשוחרר, מהבטן - ואז אתה צוחק אתו ותוהה למה בעצם אתה לא צוחק יותר.

דאום, שעונה חדשה לסדרה הסמי-אוטוביוגרפית שלו, "החיים הם תקופה קשה" עלתה אמש (קשת 12), הוא מהיוצרים בסגנון "רק על עצמי לספר ידעתי", ז'אנר מסוכן מאוד, שכן הוא מנהל יחסי גומלין טעונים בין האזור האישי לתחום המקצועי.

למה הכוונה? לכך שלא די בכישרון לסטורי-טלינג או במקרה הזה, לא מספיק לדעת איך לספר בדיחה: אם מקור ההשראה שלך הם חייך שלך, הרי שאתה חייב לטלטל את הספינה מעת לעת כדי לקבל רעיונות.

עוד דבר שאני מחבב אצל דאום הוא היכולת שלו לשחוט פרות קדושות, אבל לא בחמת זעם וטהרנות של שמאלנים, אלא בחיוך של ילד (שוב ילד, כן - האיש קצת אינפנטיל במובן הטוב של המילה) שפוצץ בלון בחדר שבו התכנסו אבלים כדי לשבת שבעה, רק כדי לראות איך יגיבו.

אתמול היו הבדיחות על חשבון פצועי צה"ל, ללא ספק אחת הפרות הקדושות האחרונות שעוד נותרו קונצנזוס בחברה הישראלית. דאום עושה זאת בתחכום, למרות שהוא מנסה לשוות לעצמו גינונים של דוב גריזלי שנובר בפח אשפה. כלומר - הוא מתבדח עם (ועל) קטועי גפיים למשל, אבל עושה זאת בדרך שהיא "ספק-מעצימה", תחושה שנתמכת במה שאנחנו יודעים על פעילותו האזרחית למען חיילי המילואים.

אפשר להבין בהחלט מדוע יש מי שחושבים שזה מאוס, מן הסתם הם סלדו מדאום גם כשהגיש (בכישרון רב ובטוב לב, לטעמי) את "טאבו" ("במשך 3 עונות, "כאן 11"), שבה פגש אנשים עם מוגבלויות שונות - ועשה מזה סטנד-אפ. עכשיו כשכל הסיפור נוספה גם ארומה של קונצנזוס לאומי מהביל, אפשר להבין את הסלידה.

לאלה אשיב רק בשלוש מילים: אותי זה מצחיק. כי למי שלא הבין - אני טים-דאום למרות שאני נגדו, שזה קצת כמו לקרוא "הארץ" ולהצביע ליברמן. וזאת בדיוק הנקודה: דאום, למרות שלכאורה התכוון רק לשעשע, לוחץ לי על הקונפליקט.

כשהוא מבקש מחייל קטוע רגל לגעת לו בגדם, אני מתחלחל מפני שזה נוגע לי בדיוק בנקודה שבה אני לא יודע האם לחבק את הבחור הצעיר שחייו השתנו לנצח, או לצאת לרחובות ולהתעמת עם משטרת המחשבות של בן גביר, כדי לעצור את המציאות האיומה.

הוסיפו לכך את העובדה שאני בכלל לא בטוח שדאום התכוון שאגיע עד לשם במחשבה - והנה לכם התעתוע המושלם. כלומר - אני נזרק למחשבות עמוקות על ההוויה הישראלית המורכבת, והוא בכלל התכוון רק שנצחק קצת מדאחקה חצי-וולגרית.

זה סוד כוחו של דאום, למרות שהוא לכאורה מוכר, קשה לדעת מהו באמת: מתנחל, דתי, חילוני, שמרן, ליברל, לאומני - ואפשר להמשיך עם הרשימה (שדאום מודה שרצה לנו בתת מודע בכל פעם שבה אנו רואים אותו). מאחר שהאמורפיות הזאת מוציאה חלק מהצופים מדעתם, אדרש רק למבחן הפשוט ביותר: מדד הצחוק.

ובכן, ספרתי לפחות שלוש פעמים שבהן צחקתי בקול רם. אשכרה, ישבתי מול הטלוויזיה, בעיני הציניקן שהפכתי להיות, צפיתי בדאום מנסה להצחיק (אגב ניסיון: שאפו לעלמה זק על תפקיד הרעייה הביקורתית, ספק מראה ספק עזר כנגדו) ולפתע טיפסה נחרת צחוק במעלה גרוני עד שמצאתי את עצמי מחרחר ונובח בסלון ביתי - משהו שלא אירע לי מזמן.

מאחר שדאום מספר רק על עצמו (המאבק בינו לבין מה שהיה רוצה להיות ולמי שהוא חושש להיות, ניכר כמעט בכל פריים), אצטט גם אני את עצמי, ואדלה מהזיכרון ביקורת שכתבתי פעם על "טאבו" ובה מה שהכריע אתת הכף לטובת הסדרה היה התחושה שדאום מונע מטוב לב.

ב"החיים הם תקופה קשה" זה מתבטא ביחסים שלו על אשתו (כאמור, עלמה זק הנהדרת) - יש בהם את כל התלונות הקבועות שמאפיינות בני זוג שחיים ביחד כבר מעל ל-20 שנה, אבל יש בהם גם רגעי חסד אמיתיים, כאלה שבהם לא רק לעלמה זק מתחשק לחבק את הגבר-ילד שלו נישאה (שיכול להוציא אותה מדעתה בערך פעם בשעה), אלא גם לצופה בבית.

לראות, להרגיש ולהשתומם: איך דווקא הנודניק הזה, שרצית לבעוט בו כשביקש לראשונה חיבוק, הצליח בסוף לסחוף אותך לחיבוק קבוצתי ודביק?