כל כך אהבתי את "זעם". אני לא בטוחה שאחזור לעונה השנייה

על ידי נשים, בשביל נשים: אם נסתכל ברמה השטחית על הסדרה "זעם", שהופקה על ידי הולו ומשודרת בדיסני פלוס, יהיה קל להתבלבל ולחשוב שכשמה היא עוסקת בכעס הנשי. אבל הסדרה המצוינת הזו, מתארת הרבה יותר את לקיחת השליטה של נפגעות אלימות במשפחה ופגיעה מינית. את הסדרה כתבה ויצרה אליזבת' מריוות'ר, שיצרה בין היתר את הסדרה "הבחורה החדשה".

במרכז הסדרה, עומדות שתי נשים שנפגשות משני צדי החוק. אמי רוסום, שכבשה את ליבנו כפיונה ב"חסרי בושה" היא אליס בלאק. סוכנת אף בי איי צעירה שנשלחת לחקור סדרת רציחות של גברים, בעוד קתרין גרייס, שמגלמת לולה פטיקרו מ"אל תגיד כלום", היא האישה שהיא מחפשת - רוצחת סדרתית שמטרגטת גברים שניצלו אותה מינית כנערה.

ככל שהמרדף ביניהן מתקדם, הגבול בין החוקרת לנחקרת מתחיל להיטשטש, והחקירה הופכת עבור אליס לאישית הרבה יותר מכפי שציפתה.

מכאן ואילך, אזהרת ספוילר לעונה הראשונה של "זעם"- כל הפרקים זמינים לצפייה בדיסני פלוס

אם להיות כנה, כשהתחלתי לראות את הסדרה וגיליתי את המניע מאחורי סדרת הרציחות קצת התבאסתי. אישה שיוצאת למסע נקמה נגד גברים שפגעו בה היא קונספט ממוצה ולא מקורי, וכדי לעשות אותו בצורה טובה צריך לעטוף אותו בהרבה חידושים אחרים - משימה שהיוצרת דווקא עמדה בה בהצלחה.

בפרקים הראשונים אנו מגלים שסוכנת האף-בי-איי הצעירה, שהייתה בלשית במשטרה בעברה, לא עזבה אותה עם ראש מורם. אחרי מערכת יחסים אלימה שניהלה עם אחד השוטרים, היא נתקלת בעוינות מצד חבריה לשעבר כשהיא מגיעה לזירת הרצח הראשונה. כמעט מהרגע הראשון היוצרת מראה לנו את האבסורד שיכול לאפוף אישה שמספרת על אלימות שחוותה: במקום שהאדם שפגע בה יהפוך לבעיה, היא זו שהופכת בעל כורחה מקורבן לבעיה.

היחיד שעוטף אותה, ואף ביקש אותה באופן אישי לחקירה, הוא הבלש דני קלי, שמגלם סקוט מקניירי. דמותו של דני מגיעה בתור נקודת האור הגברית בסיפור. בעלילה רוויה בגברים שרואים נשים כאובייקט מיני שנתון לכל גחמה שלהם, מאלימות ועד ניצול מיני - דני הוא ה"גוד גאי". הוא לא רק עומד לצדה של אליס כשהסביבה המקצועית שלה מפנה לה עורף, אלא גם מסרב לקחת ממנה שליטה ברגעים שבהם היא עצמה מבקשת ממנו לעשות זאת.

החלק המקורי והאהוב עליי בסדרה היה דווקא הצגת המיניות של שתי הדמויות הראשיות שלנו, שכל אחת מהן לוקחת בחזרה את השליטה על המיניות שלה בדרכה. תקיפה מינית, בטח אם היא ממושכת, היא בראש ובראשונה שלילה של בחירה ושליטה על הגוף. לכן, כשראיתי את האופן שבו המיניות מוצגת דרך שתי הדמויות, הרגשתי שאני חוזה במצג אותנטי וכואב של דבר מאוד אמיתי.

מהצד האחד, אליס לוקחת את השליטה על המיניות שלה באמצעות מפגשים עם גברים שהיא מכירה באפליקציה, שבהם היא בוחרת לשלב מין ואלימות. בסצנות מסוימות אנחנו ממש רואים אותה נאבקת באותם גברים, באופן שכמעט מרגיש כאילו היא מנסה להוכיח לעצמה שהיא מספיק חזקה - ואף גבר כבר לא יוכל לקחת ממנה את מה שהיא לא מוכנה לתת. היא בוחרת מי, מתי ואיך ייגע בה - גם אם מדובר במגע אלים. הבחירה היא בידיים שלה.

מנגד, קתרין מתאהבת באלדן, שמגלם סטיב ויי, גבר עם מוגבלות פיזית משמעותית שתלוי באחרים בחלק גדול מפעולות היומיום שלו. גם הבחירה דווקא באלדן מעניינת כשמסתכלים עליה דרך שאלת השליטה. הוא לא יכול לקחת מקתרין דבר שהיא לא מוכנה לתת לו, ואין לו היכולת הפיזית לכפות עליה מגע. כך, כל התקרבות שלה אליו מתרחשת בשליטתה המלאה.

ככל שאליס מתקרבת לפתרון התעלומה, היא נאלצת להיכנס עמוק יותר גם אל תוך עצמה. בזמן שהיא מחפשת את זהות הרוצחת, היא מגלה בהדרגה שהפרשה גדולה בהרבה מכפי שדמיינה, ובעיקר מתחילה לזהות את עצמה בתוך הסיפור. כשהייתה בת 14, גם היא חוותה ניצול מיני, בנסיבות שמתחילות להדהד באופן מטריד את סיפורה של קתרין.

מהר מאוד היא שמה עין על המחלקה האפורה שבראשה עומדת נורה וושינגטון, בגילומה של קווינסי טיילר ברנסטין. אפילו העובדה שהמחלקה שלה נדחקה למרתף מרגישה סמלית. הנרגנות והפסימיות של נורה לא נולדו בחלל ריק, אלא משנים שבהן ראתה עברייני מין מתחמקים וגברים בעלי כוח מגינים זה על זה. אם אליס עדיין מגיעה לחקירה עם אמונה שאפשר לחשוף את האמת, נורה כבר יודעת עד כמה המערכת מוכנה לעבוד כדי לקבור אותה.

המאבק בינה לבין אד ג'ורג', בגילומו של דני מקארתי, גם הוא סמלי מאוד. גבר לבן ובעל כוח מול אישה שחורה שמנסה במשך שנים להתריע על כשל במערכת. הזלזול שלו בנורה מחדד את מה שהסדרה כבר הראתה דרך אליס - לפעמים הדרך היעילה ביותר להשתיק אישה היא פשוט לגרום לסביבה להפסיק לראות בה אדם אמין. וגם כשנורה מצליחה לבסוף לאסוף את הראיות שחיפשה, אד עדיין מנצח. זו אולי האמירה הפסימית ביותר של הסדרה על המערכת שהיא מתארת. לפעמים האמת נחשפת, וזה עדיין לא מספיק.

עם כמה שאהבתי את הסדרה, אני בכלל לא בטוחה אם אראה את העונה השנייה, שכבר הוזמנה. בפרק האחרון אליס סוף סוף מצליחה לתפוס את קתרין, אחרי ששלחה אותה לביתו של ג'יי איסטון, המיליארדר שנמצא בלב פרשת ניצול הנערות, כדי שתוכל לחפש בביתו וסוף סוף להשיג קצת צדק.

אלא שאחרי עונה שלמה שבה אליס נאחזת במערכת גם כשהיא נכשלת בה פעם אחר פעם, משהו בה נשבר. אחרי השיחה עם קתרין, שמספרת לה על תחושת השליטה שהיא מרגישה כשהיא נוטלת את חייו של מי שפגע בה, היא מגיעה אל ג'יי כשהוא מזהה אותה מהסרטון שתיעד את ההתעללות בה כנערה ואף מתרברב בכך שצפה בו, אליס מחליטה לעשות את מה שקתרין עשתה לאורך כל העונה - לקחת את החוק לידיים ולהרוג אותו.

בחטא על פשע, קתרין שואלת את אליס איך זה הרגיש, והפרק נחתם בחצי חיוך שרומז שהרצח של ג'יי הוא אולי רק ההתחלה. הבעיה בסוף הזה בעיניי היא דווקא הערבוב בין שתי הדמויות. במשך עונה שלמה הן מוצגות כמעט כמו יין ויאנג: בשחור יש מעט מן הלבן ובלבן מעט מן השחור, אבל הן עדיין מנוגדות זו לזו. דווקא המתח הזה הוא שהפך את הקשר ביניהן למעניין. אם אליס אכן תהפוך בעונה הבאה לדומה יותר ויותר לקתרין, הלב של הסדרה עלול להתפספס - לא משום שאסור לדמות להשתנות או להפוך מורכבת יותר, אלא משום שבמקרה הזה השינוי מרגיש כמו זניחה של מה שהפך אותה לדמות מלכתחילה.